וגם אם תהיי שם לבד,
לבד כל כך
תדעי שתמיד יש לך אותך.
(מתוך שירה של מיקה משה ומירי מסיקה 'יש לך אותך'
מילים: הודיה חיוט לחן: אלנתן שלום)
בדפי הבוקר היום הוציאה אותנו ענת קלו-לברון לכתיבה עם השאלה – מה בתוכי תמיד יהיה לי?
השאלה הזו זרקה אותי מיד לשנת 2008, השנה בה עשיתי את השינוי המקצועי שלי. השנה בה עזבתי את מקצועי כמנהלת חשבונות וחשבת שכר והתחלתי ללמוד רפקסולוגיה, בכוונה להפוך למטפלת.
זה קרה אחרי 25 שנות עבודה סיזיפיות בתחום, כשהחלטתי שמיציתי ואני רוצה שינוי. אחרי מחשבות מרובות והתלבטויות החלטתי בנחרצות, שאני רוצה לעשות שינוי ולהתמקד בתחום הטיפולי. נרשמתי ללימודי רפלקסולוגיה ובמקביל התפטרתי מעבודתי, אחרי שהרגשתי שאני לא מסוגלת להשאר שם עוד חודש אחד נוסף.
כשהלימודים של השנה הראשונה הסתיימו ובמקביל גם דמי האבטלה, האיש שלי, שתמיד תמך בי ורצה יותר מכל באושרי, העז לשאול אותי מה לגבי עבודה (אני לא צריכה לספר לכם איך זה להחזיק משפחה עם שלושה ילדים מתבגרים ואת כל ההוצאות הקשורות).
אני, שרציתי לרצות ולהרגיע אותו (וגם אותי) ועניתי ללא היסוס "אל תדאג. יהיה בסדר. ואם לא אוכל להתפרנס מזה, תמיד אוכל לחזור להנהלת חשבונות".
כך עניתי גם לכל האחרים שהרימו גבה לגבי פרנסתי ועתידי המקצועי. את אותה התשובה, "תמיד אוכל לחזור להנהלת חשבונות".
ככל שאמרתי את זה יותר האמנתי בזה יותר וזה עשה את שלו. הרגשתי ששידרתי ביטחון בתשובתי וזה הישרה גם עלי ביטחון בצעד הקיצוני שעשיתי.
זה מה שחשבתי אז. היום בכתיבה נזכרתי בתקופה ההיא, אך הבוקר, היה ברור לי ש"העוגן" הזה הזה השתנה.
הבנתי שבשבע עשרה שנה שחלפו מאז, עברתי מסע פנימי ומקצועי ומצאתי עוגנים אחרים בתוכי. בעיקר, מצאתי אותי.
היום בדפי הבוקר כתבתי:
"תמיד תהיה לי את החשיבה החיובית, את הנתינה, את הפרגון, את היכולת לראות אנשים ולהקשיב להם (ובשנים האחרונות גם לראות אותי ולהקשיב לי), את חוש ההומור, את הסקרנות והיכולת להתפעל מהטבע או מכישרון ייחודי, ויש לי את הכתיבה. אני עשירה!"
הידיעה שאף אחד לא יכול לקחת ממני את מה שיש בי ומי שאני, שתמיד יהיה לי אותי, גם אם יקחו ממני את חרותי, איכשהו מרגיעה אותי.
אני שולחת אתכם באהבה לענות על אותה השאלה –
מה בתוכי תמיד יהיה לי?
זו שאלה שהתשובה עליה מביאה אהבה ורגיעה.
