ביקורת היא סוג של מלאך שומר.
הדרך להתמודד איתה היא
להפוך ולפרש אותה כמלאך השומר שלנו.
(ענת קלו לברון)
גברת ביקורת בדלת
"נראה לי שזה קצת צפוף עליך, לא?" אומרת המוכרת בעודי יוצאת מתא המדידה כדי להתבונן במראה.
מה שאני שומעת זה "את שמנה".
אני מחזירה לה מבט מהנהן וחוזרת בפנים נפולות לתא המדידה, כשאני שומעת את שאלתה נושפת בעורפי "להביא לך מידה יותר גדולה?"
"לא" אני עונה בנחרצות ומוסיפה "זה בסדר. התחרטתי" וישר אני מרגישה את השבלול הזה בבטן מתכווץ לכדי כדור קטן ונוקשה התקוע לי מתחת לסרעפת.
מה שאני מרגישה זה שאני רק רוצה כבר לצאת מהחנות הזו וכבר לא בא לי למדוד כלום בשום מקום. אני שמנה!
אני מזהה את התחושה הזו בבטן. ככה זה כאני כשאני נפגעת. כשמישהו אומר לי משהו שמתפרש אצלי כביקורת. או אז אני או שולפת קוצים או מקפלת מפרשים (קופאת).
במקרה הזה פשוט התקפלתי ונעלמתי (גם באלף).
כשאת גדלה בבית ביקורתי, את מפתחת אוזן רגישה לביקורת (וגם לשון חדה), כזו המפרשת כל דבר כביקורת ולכן, את כל הזמן על המשמר, בכוננות ספיגה (או הדיפה).
כששמעתי הבוקר את הפודקאסט 'רק היום' בנושא "מי שומר עלינו?" (פרק 172. מומלץ!) לא חשבתי כלל על הקשר בין שמירה לביקורתיות. עד ש ענת קלו-לברון אמרה משפט שפתאום הדליק לי אור גדול ועשה לי סדר בענף המאוד מפותח שלי (גם ביבוא וגם ביצוא😉).
ענת אמרה שגם ביקורת היא סוג של מלאך שומר והדרך להתמודד איתה היא להפוך ולפרש אותה כמלאך השומר שלנו.
כלומר, נניח ונפגעתי ממשהו שאמרו לי ופרשתי אותו כביקורת, אם אשנה את התפיסה ובמקום להתבצר בפגיעותי או לשלוף ציפורניים, אחשוב שזה בעצם נאמר לטובתי, ללמדני ולהאיר עבורי משהו שאני לא רואה, שהרי אז, זה יפתח בי את הכיווץ האוטומטי ואוכל ללמוד מכך וגם להודות עליו. אם אצליח לשנות את תפיסתי, הרי שאוכל לראות את אותו "מבקר" כ"מעיר" או "מאיר". כמלאך השומר שלי.
אני יודעת שהסקפטים והחשדנים מבינכם, יגידו בוודאי שזה קשקוש בלבוש ושאני נאיבית. אני יודעת את זה כי אפילו האיש שלי, שיש לו נפש רכה כשל ציפור פגועה ומנגנון הפרשנות שלו תמיד בחובה, הגיב כך בהתחלה, אבל אח"כ, כשהסברתי ופָּרטתי את התאוריה לדוגמאות מהחיים שלנו, הצלחתי להמיס אט-אט את חומות ההתנגדות שלו. זה איפשר לו לקבל את העובדה, שהוא עצמו אינו השומר הבלעדי על עצמו, אלא, גם אני שומרת עליו כעל בבת עיני, כי מי שאוהב ומעריכים אותך רוצה בטובתך ולאף אחד אין כוונה לזרוק עליך חיצי ביקורת.
פעם אמרו לי שלהיעלב זו בחירה.
אני חושבת שגם להאמין שמלאכים שומרים נמצאים בכל מקום, זו בחירה.
אני בוחרת גם את זה וגם את זה. מותר?
יש משפט חכם שאומר "כל הבא לפתחי – בא לפתח אותי" אז פתחתי את הדלת 
איך אתם חווים ביקורת? מה היא גורמת לכם להרגיש?
מהי דעתכם על התאוריה הזו?
