בימים מושלגים הכל חגיגי ונקי
כך אמא אומרת
כששלג יורד
לפעמים זה מרגיש
קצת כמו להיות בארץ אחרת
(עלמה זהר מתוך השיר "שלג")
❄❄ שלג ❄❄
האמריקאים אלופים בדקורציה. לפני כל חג הם מקשטים את הדלתות והחצרות בסממני החג. החל מדגלים, זרים עגולים על הדלתות, שרשראות לדים צבעוניות, דלועים או בובות מתנפחות ושלדים מטיליי אימה של האלווין, או סממני הכריסטמס.
בשנים האחרונות האלמנטים המתנפחים והלדים נכנסו חזק לתחום.
מיד אחרי חג ההודיה כל בתי העסק המסחריים מחליפים את הפלייליסט שלהם לשירי כריסטמס. אחד השירים היותר מושמעים ומוכרים הוא Let it Snow.
ברגע ששומעים אותו פעם אחר פעם הוא כל הזמן מתנגן בראש.
אז אחרי שהשמיעו אותו בכל חנות שנכנסנו ובמרכז הקניות, ביקשו ממנו, ממש הפצירו בו, בסוף הוא נאות והגיע הבוקר.
מי? השלג!!!
וכשאני חושבת בשלג אני מיד נזכרת במפגש הראשון שלי עם שלג.
הייתי אז בת ילדה קטנה. אני לא זוכרת בדיוק בת כמה, כנראה שבאיזור גיל 8, אני רק זוכרת שזה היה חורף קשה וירד אז שלג כבד בצפת ושלג לילידי המדינה זו אטרקציה. ביחד עם עוד רכב של חברי המשפחה, לקחו הוריי את אחותי ואותי ליום טיול כדי לראות את האטרקציה.
הלבישו אותי חם (במושגים של אז, כי מה ידעו על שלג תושבי הקריות…) ולרגליי היו שתי זוגות גרביים ומגפי גומי של פעם (אולי המגפר…), אלה של השלוליות.
חמש דקות ראשונות בשלג, כפפות ומגפיים המונעים חדירת מים (אך לא טמפרטורה), וההתלהבות מהשלג הפכה לסיוט.
הקור המקפיא גרם לי לכאבי תופת בכפות הידיים והרגליים ברמות הזכורות לי עד היום. את שארית "הבילוי" עשיתי ברכב בוכה מרות על הקור, הכאב והאכזבה שאני לא יכולה ליהנות כמו כולם. לצערי, גם הרכב לא סיפק את החימום הנדרש כי עמד כבוי וגופו המתכתי תיווך בהנאה בין החוץ לפנים בקור מקפיא.
מאותו ארוע טראומתי נוצר אצלי פחד ורתיעה מהשלג.
לפני כעשור נפגשתי בו ביג טיים כשנסענו ללפלנד. פחדתי מאיך אחווה את השלג ולכן הצטיידתי בלבוש המתאים למזג אוויר שלגי. איך שנחתנו בלפלנד הצטיידנו במרכז מיוחד כזה בפריטי לבוש ההולמים מזג אויר ארקטי ובזכות זה כל החוויה היתה אחרת.
הרגשתי מלכת השלג כששיחקתי בשלג, עם השלג, כעשיתי "מלאכים" בשלג טרי וצח ושקעתי בועד הברכיים, רקדתי, בניתי איש שלג וזרקתי כדורי שלג.
זה היה תיקון לחווית הילדות.
הבוקר הזה פה בלקסינגטון, היה משהו אחר לגמרי.
התעוררתי לשלג הראשון פה. לא קיבלתי אותו מן המוכן. ראיתי איך אט-אט הוא מכסה את הקרקע ופורש שמיכה לבנה על הכל (למעט הכבישים והמדרכות שהרשות המקומית פיזרה בהם למפרע מלח למניעת החלקה).
ראיתי את הלבן כובש כל צבע אחר.
הייתי מהופנטת מהשקט ומהתנועה האיטית של הפתיתים הנופלים כנוצות ורציתי לצרוח משמחה כמו ילדה.
לפני שטסנו לבוסטון, שיתפתי בדפי הבוקר שאני טסה לתקופה קרה, אבל לא אכפת לי כי זה למען מטרה טובה, ואם תהיה לי זכות אזכה גם לראות שלג.
והנה, הבוקר (התשיעי שלנו כאן), אחרי ימים קפואים ובקרים של 6°-, הבוקר, כשבחוץ לכאורה "חם" יותר (1°), זכיתי!!!
ואיזה יפה וצח הוא, ואיזה מרתק, ומהפנט, ומשמח.
אני מלאת התפעלות והתפעמות. מתלהבת כמו ילדה מהשקט הלבן צונח, שלא כמו הגשם הדופק ומכה (למרות שגם לו יש את הקסם שלו) .
השיא הבוקר היה, כשזוג צבאים יצא מהיער והתקרב לבית, חיפש מזון בין ערימות עלי השלכת וכששמע שאלי קורא לי בהתלהבות, קפאו על מקומם והביטו על שני המוזרים שעומדים ובוהים בהם. כשלא זזנו, השתעממו והלכו. כך יכולנו לצלם אותם.
אלוהים, הייתי מוכנה לחיות בתוך הטבע הזה לנצח נצחים, לעקוב אחרי חילופי העונות בדרך שהטבע מתווה.
אני יודעת שיש שיגידו שלחיות בשלג זה קשה וקר וזה מיטרד, בעיקר כשהוא נמס, וגם מסוכן, אבל כרגע טוב לי וזה מה שחשוב.
