אֹמֶץ זֶה לֹא לָדַעַת
וּבְכָל זֹאת לְהַמְשִׁיךְ קָדִימָה
(אלון רותם)
אחרי 83 יום של עמידה באתגר שלקחתי על עצמי, אני מרגישה איזושהי התרופפות. אצלי, כמובן.
אולי זה בגלל שאני 'לא במים שלי' מחוץ למדינה שלי, באזור זמן אחר, במוֹד אחר?
אולי זה גם בגלל שאני מריחה את קו הסיום וקצת משחררת?
אולי זה בכלל שילוב של הכל…
רק שתדעו, תמונות של דלתות לא חסר, אפילו אספתי כמה מדליקות בניו אינגלנד.
מה שחסר לי זה רעיונות או זמן עם עצמי כדי להגיע אליהם, כי אחרי שאני נמצאת מרצון ומאהבה גדולה, במהלך כל היום עם אישה שאני מאוד אוהבת, אך היא חולת אלצהיימר שחוזרת על דבריה ללא הפסקה, אז כל מה שנשאר לי בראש בסוף היום, אלו המשפטים והשאלות החוזרות שלה. בסוף היום המוח שלי מרגיש רווי. כל תאי המוח שלי בתפוסה מלאה, עד שמה שאני רוצה לעשות זה רק לעצום את העיניים ולעשות reset למחשבות.
אז זהו, הגעתי למן נקודת קצה והבנתי שקשה לי להתניע ואני זקוקה לעזרה.
מעבר לקושי, הבנתי שאני אצטרך עזרה והחלטתי להיות אמיצה ולבקש אותה מכם, מאלה שנהנים לקרוא אותי.
זה ממש קשה לי לבקש עזרה ועוד בפרהסיה (וזה לכשעצמו רעיון לפוסט אחר) כי מה יחשבו עלי 
…
והנה עכשיו, כשאנחנו בדרך לחברים בברוקליין לנקות קצת את הראש, אני יושבת וכותבת את הפוסט הזה לצד אלי, שנוהג בעומס התנועה לתוך בוסטון (ולא מפריע לו שאכתוב גם עליו, אבל רק דברים טובים😉), אז אנצל את ההזדמנות להגיד שהוא מתוק אמיתי ומתחשב, האיש הזה שלי.
ולגבי בקשת העזרה, אחרי מחשבות הבנתי שכדי לעמוד בהתחייבות שלי, לא אכפת לי מה יגידו על זה שביקשתי עזרה, כי כדי לבקש עזרה צריך אומץ.
עם אומץ אני סבבה (לפעמים)
הפוסט הזה מוקדש באהבה לאסתי אברמוב חברתי מברוקליין, שלפני שנפרדנו הערב סיפרה לי בהתרגשות שהיא מחכה כל בוקר לפוסט שלי והתעניינה איך מגיעים אלי כל הרעיונות לפוסטים והאם זה מתוכנן מראש או מגיע ספונטני. אז אסתי, זה בשבילך, שתראי שלא הכל הולך חלק, אבל גם מהמהמורות נולד פוסט.
