יכולתי לחיות שם / דיני ברק
רָחוֹק מֵהַצָּרוֹת
בְּלִי אַזְעָקוֹת
בְּלִי לִקְפֹּץ מִכָּל בּוּם
לְהָבִין שֶׁיֵּשׁ הָמוֹן גַּם בִּמְאוּם
לִשְׁמֹעַ אֶת הַשֶּׁקֶט
לְהַרְגִּישׁ אֶת הַשַּׁלְוָה מְחַבֶּקֶת
עושה מקום לטבע
הבוקר בעודי יושבת בבית המחומם ל 21 מעלות, כשבחוץ הטרמומטר מראה 6- מעלות (צלזיוס, כמובן. לא מסתדרת עם פרנהייט וכל שאר המידות האמריקאיות), אני אוחזת בכוס קפה וצופה אל היער הערום מבעד החלונות הגדולים.
אני מתבוננת בעלים המונחים חסרי חיים למרגלותיו של היער ומנסים לשמור מעט על חומה של האדמה, שגם היא לא עומדת בכפור הזה.
כל פיסת טל קפאה לרסיס שלג, שאפילו בעין בלתי מזוינת, אפשר להבחין בצורה המדעית והמרתקת של המים בקיפאונם.
בין עצי היער הערומים אני מבחינה לפתע בסנאי או שניים או שלושה. הם כל-כך זריזים שזה מבלבל אותי. הם רצים במעלה העץ ונכנסים לבית העץ הישן שעליו. בית העץ ששימש בעבר את בנם בילדותו ועכשיו הוא משמש כמתקן לונה פארק לסנאים. הם נהנים לרוץ למעלה ולמטה, לרדוף זה אחר זה. הם רצים, נעמדים, מחככים ידיים וממשיכים ואז נעלמים במהירות ספידי גונזלס.
מרתק אותי לעקוב אחריהם במשחקם.
אני נהנית להתבונן בנס הזה, שקוראים לו טבע.
ואז פתאום אני מתעוררת ונזכרת. נזכרת ומהרהרת על כל המצב בארץ, האווירה הקשה של הפילוג והמריבות והעצבים והנהיגה הפרועה וחוסר האמפתיה והסבלנות.
ומנגד פה, שקט, אפשר לשמוע ולראות את הטבע, הנהיגה מתונה, כולם מחייכים וסובלניים ומנומסים ולא מרגישים את הטרוף של החיים.
הניתוק הזה עושה לי שקט בראש ואז אני אומרת לעצמי, אפילו קצת בקול, "יכולתי לגור במקום הזה פּוּר אֵבֶר. כל כך מתאים לי השלווה הזו".
כך נולד השיר שלעיל.
האם חוויתם היום נס כלשהו, אפילו קטנצ'יק?
מה הוא היה?
