להיות קרוב לאדם אחר, אין ספק שזה סוג של גן עדן… מפני שאתה זוכה
(מתוך המאזין הלילי מאת: ארמיסטד מופין, הוצאת עם עובד 2004)
ליהנות ממנו כשאתה עוד בחיים, ואחר כך
אתה באמת יכול לחיות לנצח בלב האנשים שאוהבים אותך.
כשאני קוראת ספר ונתקלת במשפט חכם, שנון, עם פואנטה, אני שומרת אותו בפתקית בטלפון כדי לחזור ולהיזכר בו בעתיד.
היום נתקלתי בציטוט הזה ונזכרתי בספר המעולה הזה שקראתי לפני כשלוש שנים. ספר מקסים ומרתק שאני ממליצה עליו. בדרך כלל אני לא כל-כך אוהבת לקרוא ספרים בהוצאת עם עובד, כי משהו בדפוס שלהם צפוף לי מידי ומעייף את עיני, אבל הספר הזה עבר את המכשול הזה והיה שווה כל רגע.
המשפט הזה מחבר לסוף הידוע של כל אחד וגם לדרך שלנו ולמה שאנחנו משאירים אחרינו.
כיוון שאני אוהבת לשתף בדברים טובים שאני פוגשת, אני מניחה אותו פה, לפניכם.
עכשיו תורכם לבדוק מה הוא עושה לכם? אילו מחשבות הוא מעורר בכם?
ומילה קטנה לסיום…
בכל הקשור באנשים, אני מרגישה עשירה. אני כבר בגן עדן.
ומה אתכם?
