אנשים ישכחו מה אמרת, אנשים ישכחו מה עשית,
(מאיה אנג'לו)
אך אנשים לעולם לא ישכחו כיצד גרמת להם להרגיש.
היום, בפעם הראשונה בחיי, העברתי סדנה שנסובה סביב הספר שלי 'עכשיו תראי אותך'.
מאז יצא לאור באפריל השנה, אני שומעת סביבי קולות המבקשים לדעת יותר על הספר ומתעניינים מתי אעשה מפגש עליו.
זמן רב התעכבתי מלהוציא סדנה לפועל כי פחדתי. לא ידעתי איך לבנות אותה, ואיך לצקת בה תוכן.
הנושא הזה הפגיש אותי עם המקומות הכי פגיעים, חשופים (כן, גם השירים בספר מאוד חשופים) וחסרי בטחון שלי.
ומה אם לא אהיה מספיק טובה? ומה אם אשעמם? ומה אם אתבלבל ואשגה? ומה אם לא יאהבו אותי? ומה אם לא יתרשמו ממני? ואם ירשמו ולא יבואו?…
היו שם, כמו תמיד, כל הקולות והתרוצים ל'למה לא'.
לפני שבועיים וחצי קיבלתי הודעה מאורלי ירדן חברתי מדפי הבוקר בזו הלשון:
"ניצת בי הרגע רעיון.
לארח אותך בסלון"
כזו היא אורלי, תמיד כותבת בחרוזים, וחוצמזה שיש לה נשמה יתרה ולב עצום, שהחזה צר מלהכילו, ולהנאתה היא גם אוהבת לצייר ולשלב שיר קצרצר וברכה.
היא כותבת על גלויות מעשי ידיה המופלאות שירי השראה והעצמה, מציירת ומפסלת ובכלל יש לה ידי זהב ולב זהב (כבר אמרתי?). ממליצה לכם לבקר בעמוד שלה "לדבר גלויות אורלי ירדן."
אז כשאורלי מציעה לארח אותי אצלה ב'אתנחתא בסלון' (קונספט אינטימי שיצרה בסלון ביתה ובו היא מארחת נשים למפגשים מעניינים) אני לא מהססת וגם לא עוצרת לחשוב איך ומה ומיד אומרת 'כן'.
רק אחרי שאני מסכימה אני מעזה לעצור ולהיבהל מהצעד, אך מיד אוספת את עצמי, נכנסת לפעולה ומתחילה לחשוב על ה'איך'.
גייסתי את כל היצירתיות שבי ומסתבר שהיא לא כזו נוראה כשמנטרלים את הפחד (או שמא זה הפחד שהופך אותי ליצירתית…
) וכך יצא שבניתי תוכן לסדנה בעזרתה ובעידודה של אורלי, תוכן שיהיה מעניין וייתן מקום למילים (שלי), לצבעים (שלה) ובעיקר לשיתוף המשתתפות.
ערב קודם אורלי (שחששה כמוני) עוד שאלה אותי אם עדיין ארצה לקיים את המפגש גם אם יהיו רק 4 משתתפות, ואני, שהייתי כבר 'אול אין', אמרתי "אם לך זה מתאים, אני בפנים" (היא מרימה להנחתה ואני נענית בחריזה 😉).
משום מה לא פחדתי ממיעוט משתתפות. איכשהו היתה לי תחושה שדווקא זה יאפשר אינטימיות ושיתוף, מה שקשה יותר להשיג בקבוצה גדולה.
הייתי כל-כך בעניין של לקפוץ כבר למים, שלא היה אכפת לי בכלל מהטמפרטורה.
בשורה התחתונה היינו 6 נשים (כולל המנחות), שהיו מופלאות, נהנו מהרגע, ושיתפו, והתרגשו, ופירגנו והעצימו זו את זו.
עוד גיליתי, שכמו ציור, כך גם שיר. כל אחד מפרש אותו אחרת וזה מאוד מעניין.
כל משתתפת בחרה שיר מתוך הכרטיסיות שיצרתי, חיברה אותו לעולמה, לפי תוכן או משפט אתו הזדהתה וכך יצא, שכל אחת הרגישה נח להניח את ליבה בפתיחות ובהתרגשות על השולחן.
מהשיתוף הראשון הבנתי, שבכלל לא היה חשוב הסיפור שמאחורי השיר, שעליו נבנה המפגש. מי שמעניינת יותר היא האישה וסיפורה, האינטרפטציה שלה לשיר עצמו ולחיבור שלה אליו.
ועוד גיליתי על עצמי, שכשאני באה 'לא יודעת', באה סקרנית, אני מופתעת בעצמי ומגיעה למחוזות עוד יותר מפתיעים.
צריך היה להיות שם בשביל לחוש את האנרגיה שהייתה. זה היה בוקר קסום ומלא השראה ועוצמה, שבסופו נפרדנו בחיבוקים, כאילו אנחנו מכירות כבר שנים ובתקווה לעוד ביחדנס כזה.
על חלקה של אורלי ביום הזה, על הרוח הגבית שנתנה לי והאומץ לקפוץ למים העמוקים אני מוקירה תודה ולא אשכח לה לעולם.
אלפי תודות אורלי אהובה 
פתחת לי דלת לעולם נפלא 
