אני נעלבת אם מדמים אותי לקיר, הרי לא ניתן לטעות. מה שמייחד אותי הוא התנועה המהַפָּכֶת בין חוץ לפנים. זה מעניק לי ממד נוסף, ניתן אולי לקרוא לו נפש.
(מתוך "אוטוביוגרפיה של דלת" מאת נורית זרחי)
לפעמים בא לי להיות קיר
בשיטוטיי ברשת מצאתי את הקטע היפיפה הזה. ממש אהבתי את ההתבוננות והנשמה שהכניסה נורית זרחי בטקסט שבסיפרה "אוטוביוגרפיה של דלת".
חשבתי על זה, שאני פותחת דלתות (באופן מטאפורי, כמובן) כבר כמעט חודשיים ואף פעם לא ראיינתי אותה, את הדלת, איך היא מרגישה חוץ מלהיות אובייקט מפריד, האם היא מרוצה מתפקידה והאם זו עבודה משתלמת (או כמו שהישראלים אוהבים לשאול – כמה משלמים לך? 😜).
אז הנה, נורית זרחי עשתה את זה בצורה מושלמת, לדעתי, ולא אקלקל. אני פשוט אניח את זה פה, שגם אתם תהנו.
וכמובן, שמתבקשת גם שאלה למחשבה"
נגיד שאת/ה דלת. איזה חלק מתפקידך היית הכי אוהב/ת? איזה סוג של דלת היית רוצה להיות?
