שריון / דיני ברק
כְּשֶׁתָּפַרְתְּ לָךְ שִׁרְיוֹן
מִקִּרְעֵי הַפְּגִיעוּת
הֵגַנְתְּ עַל נַפְשֵׁךְ הַפְּצוּעָה
קִוִּית לְהַחְלָמָה
הוּא נָתַן לָךְ הֲגַנָּה לִתְקוּפָה
וּבַחֲלוֹף הַזְּמַן
הוּא הָפַךְ לִמְבוֹדֵד
וְאַתְּ לְבוֹדֵדָה
עַד שֶׁמִּלָּה אַחַת טוֹבָה
שֶׁרָאֲתָה אֶת פִּצְעֵךְ
דֶּרֶךְ סֶדֶק צַר
נִצְּלָה רֶגַע שֶׁל חֻלְשָׁה
וּפָלְשָׁה
הִיא הֵבִיאָה אִתָּהּ
אֲוִיר, אוֹר וּרְפוּאָה
(מתוך הספר "עכשיו תראי אותך")
פותחת דלת בשריון
הידעתם כי העור הוא האיבר הגדול ביותר בגוף האדם?
העור הוא כסות הגוף והוא מהווה הגנה על האיברים הפנימיים. תינוקות נולדים עם עור רך ופגיע.
עם הגדילה, החוויות, הנפילות, הפציעות והפגיעות שחווה הילד, הולך עורו ומתקשח.
לעיתים עוצמת הפגיעה כה קשה עד כי הנפש הרכה, הזקוקה להגנה מפתחת מעין שריון (באופן מטאפורי, כמובן). אנחנו נוטים לקרוא לאנשים כאלה "מחוספסים" או בעלי "עור עבה".
ביטוי לשריון המטאפורי הזה יכול לבוא בצורות שונות, כמו: ציניות, תוקפנות, הדחקה, הכחשה או רציונליזציה (כשאתה מסביר לעצמך למה מתנהגים אליך באופן שהתנהגו) ועד כדי הימנעות ממפגש עם אנשים והכל כדי למנוע פגיעה מחודשת.
ולמה בעצם כל הפתיח הזה?
כי בפוסט של היום אני רוצה לספר לכם איך אני פתחתי דלת בשריון שלי ואולי בזכות ההארה שלי גם אתם תוכלו למצוא את האור/העור שלכם.
עוד בנערותי אמרו לי שיש לי לשון חדה, חוו אותי כעוקצנית ומשתלחת. אמרו לי שיש לי פתיל קצר. מבחוץ שידרתי עמידות וחוסן מבפנים הייתי חמאה ופחדתי שיגלו את זה. החלק ההישרדותי שבי ידע שאני צריכה לשמור על עצמי ולא לתת לחיצים לחדור את מעטה הקשיחות. היו אנשים שנבהלו מתכונות אלו והתרחקו והיו שהצליחו לראות את הרוך שמתחת למעטה הקשיח ונשארו.
כשחץ חדר את המעטה ונפגעתי, הייתי מתבודדת ומשתבללת ועוסקת בהלקאה עצמית, למה זה שוב קרה לי ומה אני עושה לא נכון. זה תמיד חזר אלי. האשמתי את עצמי וחפרתי שוב ושוב בפצעיי תוך כדי העמקת חוסר הביטחון העצמי והקטנת הדימוי העצמי.
לפני שנים, כשהתחלתי להיפתח ולהעמיק בעולם ההתפתחות האישית, נתקלתי בקלפיו של אושו, שהיה פילוסוף, סופר ומורה רוחני הודי. כשבאופן עיוור בחרתי בקלף השריון, לא הבנתי את הקשר. כשקראתי את הפירוש בספר הנלווה, בהתחלה הדפתי, ואז התכחשתי ואמרתי "מה פתאום?", "מה זה קשור אלי?". ככל שחשבתי על זה יותר והייתי עם התאוריה, כך פתאום נפתחה בשריון שלי דלת ועפתי מעוצמת הרוח.
פתאום התחברו לי הקצוות העוקצניים ונמסו לדמעות הכרה חומלים. הרגשתי קצת כמו ארכימדס באמבטיה הקורא "אאורקה, אאורקה".
התאוריה של אושו אומרת שהשריון שאנשים עוטים על עצמם מונע מהם להתמודד עם הפצעים הפנימיים שלהם. הוא טען שהשריון הזה, שנוצר מתוך פחד וכאב וחוש השרדותי קדמון, חוסם את האפשרות לריפוי אמיתי. רק כאשר אנו מסירים את השריון ומאפשרים לעצמנו להיות פגיעים, אנו יכולים להתחיל בתהליך הריפוי ולהתמודד עם הפצעים שלנו.
אני טיפוס מאוד שכלתני וסקרן ויחד עם זאת מאוד פגיע (זה כנראה הולך ביחד) והדימוי הזה, בזמן הנכון ובמקום הנכון, הפיל לי אסימון בקולניות גדולה. צליל הנפילה היה כ"כ חזק ועוצמתי שזה הימם אותי ועדיין מהדהד בי.
לפעמים אנחנו זקוקים למילה קטנה ומדוייקת שתפתח לנו צוהר דרכו יכנס האור ודרכינו תואר.
גם הפוסט הזה הוא חלק מהתהליך שלי וגם השיר המצורף. השיר נמצא בספר השירים שלי, בו אני חושפת את פצעיי, אך גם את דרך שעשיתי לריפויים.
נסו לבדוק איך השריון שלכם בא לידי ביטוי ואם בא לכם, אתם מוזמנים לשתף.
אני יודעת, ששיתוף זו חשיפה וחשוף הוא פגיע…, אבל אולי זה יכול להיות צעד ראשון בתחילתו של חלון.
