אֵיךְ אוֹמְרִים פְּרֵדָה / מיכאל זץ
אֵיךְ אוֹמְרִים פְּרֵדָה
בְּכַמָּה שׁוּרוֹת קְצָרוֹת,
הֲרֵי הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ
עוֹד מִתְהַוִּים.
עֲצֵי הַפְּרִי שֶׁצָּמְחוּ
מִזְרָעִים שֶׁשָּׁתַלְנוּ
בְּחֶלְקַת הָאֱלֹהִים הָאֲחוֹרִית
טֶרֶם פָּרְחוּ בִּמְלוֹא תִּפְאַרְתָּם.
אֵיךְ כּוֹתְבִים שִׁבְרוֹן לֵב
וּמְאַיְּתִים בִּמְדֻיָּק הַחְמָצָה.
סוגרת דלת על תקופה
בהתחלה טסנו כדי לטייל ואז על הדרך שילבנו ביקור אצלם.
אח"כ הקשר התהדק והסדר התחלף, כך שעל כל ביקור "הלבשנו" גם טיול באזור ניו אינגלנד היפיפייה (מדהים איך אף פעם לא נמאס לי מנופיה).
בכל פעם שהגענו לשם הרגשנו איך הבית שלהם הופך להיות גם קצת הבית שלנו. אני מדברת על התחושה הנעימה הזו שאתם מגיעים למקום מוכר וחם וזה מרגיש כמו להיכנס לנעלי בית ישנות שמכירות כל קימור בכף הרגל.
להרגיש בבית אומר לבשל כמו היה זה המטבח שלי, להכיר את הסופרמרקט הקרוב, לצעוד ברחובות השכונה ולהרגיש כמו היתה זו שכונת המגורים שלך, ולהיות מספיק בטוחה בהכרותך עם האיזור כדי להיכנס לרכב ולנהוג בלי פחד. כך בדיוק הרגשתי שם.
ברגע שנכנסתי לבית נתנו לי (וקיבלתי באהבה) פיקוד על המטבח, שממש חיכה שארענן אותו. בישלתי לנו ארוחות טעימות, הבית התמלא ריחות נעימים והארוחות שלי היו הזדמנות להזמין חברים או בני משפחה לסעוד אתנו.
כולם כבר הכירו את ה"קָזֶנְס פְרוֹם יִזְרָעֶאל" שמגיעים לביקור, מה שמאוד החמיא לנו.
כבר יותר מארבע עשורים מאז הביקור הראשון.
כולנו התבגרנו מאז.
בשבוע שעבר נפל הפור כשהם החליטו לעבור לדיור מוגן ולהיפרד מהבית ואתמול הוא יצא לפועל.
הייתי איתם במחשבותי ובליבי כל אותו היום ויכולתי רק לעקוב מרחוק בזכות התמונות האחרונות מהבית ששלח לי בנם וליבי כאב.
בתמונה אחת הם עומדים שלושתם בחזית הבית, בעמידה קפואה כמו בתמונות משנות החמישים, מחייכים למצלמה, ואני מרגישה שהחיוך הוא לצרכי התמונה בלבד, כי הלב שלהם בוכה (כמו הלב שלי). ברקע העצים מופשלים מעלוותם והיא מכסה את המדשאה, כמו הזיקנה המפשיטה את הגאווה.
שיא השלכת שם עכשיו. העונה הכי יפה בניו אינגלנד, התקופה שהכי אהבתי לבקר שם ובכל פעם התלהבתי מחדש ממגוון צבעי השלכת. היום, מראה העץ הערום העציב אותי.
בתמונה השנייה, בתיעוד כואב וצורב, מצולמת משאית ההובלה על רקע חזית הבית עם הלבנים האדומות, העץ הערום כשממעל השמים הקודרים. חשבתי כמה תמונה יכולה לשקף כאב ופתאום זה היכה בי. זהו. הם כבר לא יחזרו לפה יותר.
מעתה היא תתגורר במחלקה הסגורה ברזידנס (בה מטפלים בזקנים עם בעיות זכרון) והוא, יתגורר באותו הבניין, בדיור המוגן לעצמאים.
הבית העצום מצטמצם כעת לשתי יחידות דיור קטנות.
הבית, שהכרנו כה טוב והרגשנו בו הכי בבית, נשאר קר ובודד. כל הזיכרונות, החוויות המשותפות וריחות הבישולים שנספגו בכתלים, יהפכו לנחלת העבר.
כל היום אני מסתובבת עם עצב ויסוריי מצפון, על שלא הספקנו לבקר לפני שעזבו את הבית ושלא היינו שם לתמוך בהם במעבר המאוד רגיש וריגשי הזה, והכי הפחיד אותי שאולי עד הביקור הבא היא כבר לא תזהה אותנו.
המעבר הזה מציין עבורי סופה של תקופה.
העצב שבפרידה ושבריריותם של החיים נוכח בתוכי היום בעוצמה רבה.
יחד עם זה, החלק מרחיב הלב בכל הסיפור הזה, הוא מערכת היחסים הטרנסאטלנטית, של למעלה מארבעים שנה, בין שני זוגות שביניהם הפרש דור, אך דבק האהבה העמוקה מחבר ביניהם.
עכשיו רק נשאר לנו לבדוק מתי יוסר החרם של חברות התעופה מהמדינה שלנו כדי שנוכל לטוס לביקור במעונכם החדש.
ומה איתכם? האם אתם זוכרים פרידה משמעותית בחייכם (ממקום, מאנשים, מתקופה). מה היו הרגשות שנחרטו בכם סביב הארוע?
