כשנשאל הדלאי לאמה מהו לדעתו הדבר המפתיע ביותר באנושות, ענה: ״האדם, מכיוון שהוא מקריב את בריאותו בכדי להרוויח כסף. ואז הוא מקריב את כספו בכדי להשיב את בריאותו. ואז הוא כל כך חרד לעתידו, שאינו נהנה מההווה. התוצאה הינה, שאיננו חי לא את ההווה ולא העתיד. הוא חי כאילו לעולם לא ימות, ואז מת כאילו לא חי מעולם.״
החיים זה עכשיו, לא מחר-כך
אני תמיד אוהבת שיש לי למה לחכות, אם זה לקפה עם חברה, אם זה לחופשה או טיול, טיפול או סדנה, או אולי לחוג חדש. אני יוזמת ואז נועצת ביומן ומה שמחזיק אותי זו הציפיה ליום המיוחל. זה נותן לי אופק. מן גלגל הצלה להיאחז בו בתוך ים השגרה (שבשנה פלוס האחרונה היא פסיכית לגמרי).
אתמול בערב האחרון של פסטיבל הג'אז באילת, כיצאנו בהיי מטורף מההופעה המעולה והסופר אנרגטית של הדג נחש, חזרנו למלון ושמתי לב שכבר הספיקו להסיר את כל תפאורת הפסטיבל. פתאום היה לי עצוב נורא. הרגשתי שהוציאו לי את האוויר מהבלון. כמו אמרו לי בצורה הכי בוטה, שזהו, אני כבר לא רצויה. מה, לא יכלו לחכות עד מחר בבוקר כדי להוריד את זה? מה החיפזון? אמרתי לחברים בטון נעלב ועצוב, מבינה שגם הטוב הזה סופו ידוע.
הבוקר, בדרך לחדר האוכל, ראיתי שאת כרזות פסטיבל הג'אז תפסה תפאורה של קק"ל שכל עובדיה איימו להתנפל על המלון ברגע שנעזוב. כן, אני יודעת, מלון זה עסק כלכלי, אבל לא בא לי שיחזל"שו אותי כ"כ מהר.
מאוחר יותר, דיברתי עם חברה של אימי ז"ל, אישה יקרה לי מאוד, שחגגה לפני שבוע 92, וסיפרתי לה שבדיוק שבנו מאילת ועל ההחוויה של הפסטיבל וכמה היה לנו כיף. היא שמחה מכל הלב עבורי. "את יודעת", היא אמרה, "אתם נהדרים. איך שאתם יודעים לחיות. לנו, פעם, לא היה את השכל הזה. וכשהגיע השכל וגם היתה אפשרות כלכלית, כבר לא היתה בריאות".
חשבתי על מה שהיא אמרה ונזכרתי בדבריו של הדלאי לאמה. אני בטוחה שהיא לא הכירה אותו. זוהי חכמת הגיל שיצאה ממנה, אך הסכמתי איתה, שככל שמבינים את זה צעירים יותר, כך חווים את החיים טוב ועמוק יותר.
אמנם הסופ"ש המהנה הזה הסתיים, אך תהיינה עוד חוויות. כל יום הוא הזדמנות לחוות חוויה. אני משתדלת להזכיר לעצמי כל יום, שהחיים זה עכשיו, לא מחר-כך. אני חיה את ההווה, משקיעה את כספי בחוויות, באיסוף זכרונות, ובהנאה מחלון ההזדמנויות שניתן לי, כל עוד כוחי במותניי.
* מניחה כאן שאלה למי שבא… מה היית עושה כדי לא למות כאילו מעולם לא חיית?
