עקבות / דיני ברק
גַּם אִם תְּנַסֶּה לָלֶכֶת בְּעִקְּבוֹתָיו שֶׁל אָדָם
לְהַטְבִּיעַ כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ בִּטְבִיעוֹתָיו
לְדַיֵּק בְּמֶרְחַק פְּסִיעוֹתָיו
לִשְׁקֹעַ לְעֹמֶק מִשְׁקָלוֹ
לְשַׁחְזֵר מַהֲלָכָיו וְדַרְכּוֹ
לְעוֹלָם לֹא תְּדַיֵּקְנָה פְּסִיעוֹתֶיךָ פְּסִיעוֹתָיו
לֹא תִּהְיֶינָה הַצְלָחוֹתֶיךָ הַצְלָחוֹתָיו
לֹא כִּיון דַּרְכּוֹ
וְלֹא מִשְׁקַל מַחְשְׁבוֹתָיו
כִּי אֵין אָדָם זֵהֶה לְרֵעֵהוּ
זוֹהִי רַק תּוֹדַעְתְּךָ
הָאוֹחֶזֶת בַּדָּשׁ הַצְלָחָתוֹ
בְּנִסָּיוֹן נוֹאָשׁ לְחַקּוֹתוֹ
ללכת בעקבות ההצלחה
בסבב הכרות בקורס אבחון מתקדם ברפלקסולוגיה, עברה מיכל המורה מאחת לאחת ושאלה אותה למה היא באה, מהי מטרתה בעצם לימודים אלה, שהיו לימודי העמקה בתחום.
מאוד הערכתי אותה וחשבתי שיש לה יכולות אבחון נשגבות. בתכלס, בזכות האבחון שלה התוודעתי לרפלקסולוגיה והחלטתי שזה מה שאני רוצה ללמוד.
"אני רוצה להיות מיכל" עניתי בלי היסוס כשהגיעה אלי וחשבתי שזו מחמאה אדירה עבורה.
את תשובתה ואת הרגשתי העוקבת לא אשכח לעולם.
היא הביטה אל תוך עיניי ואמרה בקולה הרגוע והבטוח "את לא יכולה להיות אני".
הופתעתי מתגובתה והתחושה הראשונה היתה כיווץ שהורגש היטב באזור הלב והבטן, שבעקבותיו נאלמתי. כנראה שהפנים שלי הסגירו את הרגשתי, אז היא חזרה שוב על דבריה בפנים טובות ומסבירות –
"את לא יכולה להיות אני" היא אמרה, "כי את, את!
יש לך את הדרך שלך, האופי שלך והאישיות שלך, לכן לעולם לא תהיי אני."
"את תהיי טובה בדרכך" היא המשיכה את הסברה, "תביאי את האישיות שלך לטיפול ושם תרגישי הכי נח" חתמה את הסברה.
את המשפט הזה וחכמת החיים הטמונה בו אני נושאת עימי מאז והוא נר לרגליי.
יחד עם זה, עדיין, כשאני נתקלת במישהו מחונן, עם כישרון או תכונה (חיצונית או פנימית) שהייתי רוצה לעצמי, ואני חושבת שאני רוצה להיות כמוהו, אני נזכרת במה שמיכל אמרה, ומתנחמת, שזו רק תכונה אחת מהקומפלקס הזה, שנקרא אדם, ואולי בכל ה"כמוהו" הזה יש דברים שלא ארצה לאמץ וזה מחזיר אותי לעצמי ולהודיה על מי ומה שאני.
שירים יד מי שלא מרגיש כך לפעמים 
