"…ואת לא פגומה, יונה.
הסדקים שלנו הם מה שבונה את האישיות,
ואת… אני חושב שאת חזקה
יותר מכל מי שאי-פעם פגשתי…"
(יער הכוכבים הנמוגים – קריסטין הרמן)
דרך המלאכים
שנים הסתובבתי עם הרגשה שאני פגומה, שאני תמיד פחות מאחרים, בכל המובנים.
זה היה כנראה במזון שהוזנתי בילדותי.
עם השנים והדרך בה אני פוסעת, הבנתי שיש בתוכי את כל הקולות שמטרתם לשמור עלי. הם המלאכים השומרים שלי. ליקטתי (ועדיין) תובנות ושעורי חיים, בניתי עבורי את חכמת הגיל שלי ותאמינו לי שיש לי בארון אוסף של תעודות וגביעים על נצחונות קטנים וגדולים.
היום, בעת ההמתנה בנמל התעופה בדרך לבוסטון, דפדפתי בפתקיות שלי ונתקלתי בשיר שכתבתי לפני כמה שנים. השיר מיד הזכיר לי את הציטוט לעיל מתוך הספר שאהבתי "יער הכוכבים הנמוגים מאת קריסטין הרמן וכעת אתם זוכים לשיתוף של שניהם.
ומה קורה בדרככם? מי המלאכים השומרים עליכם?
