תקווה מעורפלת / דיני ברק
הַכֹּל עוֹד לוּט בַּעֲרָפֶל
גַּם הַשָּׁמַיִם לֹא בְּרוּרִים
מֶזֶג הָאֲוִיר אָבִיךְ
וְהַשֶּׁמֶשׁ לֹא תּוֹלָה בַּמְּרוֹמִים
מַבִּיטָה מַעְלָה בְּתַחֲנוּנִים
מְחַפֶּשֶׂת קֶרַע בָּעֲנָנִים
מְצַפָּה לְאוֹר שֶׁיַּחְדֹּר
אֶת שִׁכְבַת הָאָבָק הַגַּסָּה
(מתוך הספר "עכשיו תראי אותך")
דלת לתקווה
את השיר הזה כתבתי יומיים אחרי הבחירות לכנסת ה-24 (יוני 2022). אז הרגשתי מובסת, מרומה (חייתי בקונספציה שכולם חושבים כמוני, נאיבית שכמותי), בלי תקווה ועם המון ייאוש.
בינתיים זרמו הרבה מים בירדן ובירקון ובירמוך ואפילו בחידקל, ושרדתי תוך היאחזות בפיסות אור ותקווה שנקרו בדרכי. חשבתי שאין יותר תחתית מזה, אבל מסתבר שהתבדיתי.
אמש הדרדר המצב וירדנו עוד מדרגה, לעומק שעוד לא הכרנו (מפתיע שיש כ"כ הרבה קומות מתחת לאפס. כמו גורדי מעמקים), כי בנוסף לכל "הטוב" הזה שאנחנו משופעים בו, החליט הקיסר מעזה (השליט המעורער בנפשו) לפטר את האיש היחיד שעוד היה הקול השפוי בכל ממשלת הליצנים הזו.
לא היססנו ויצאנו למחות בקפלן בעיקר משום שהרגשתי צורך למצות את כל האפשרויות העומדות לפני לשנות, ולא להתבייש אח"כ שקיבלתי את הדין בלי להתקומם. יחד עם זה הרגשתי כמו בלון שהוציאו לו את האוויר. כבר לא חשתי את הרעל בעיניים כמו ב"ליל גלנט" הראשון, שאז צרחנו סיסמאות במלוא גרונינו וירדנו לחסום את איילון.
אז עוד היינו כמו בלון מלא על סף פיצוץ, מלא בזעם ורצון לשינוי, מלא בחלומות.
אמש כבר הרגשתי מרוקנת, מובסת. הרגשתי איך בשנה פלוס שעברה מאז, הזדחל לתוכי חוסר אונים וספק ביכולת לחולל שינוי והכניעו אותי.
את מקום התקווה והחלום תפסו מחשבות תבוסתניות מול כוחות הרשע הגדולים, שספק אם יש לי יכולת השפעה עליהם. הרגשתי בורג קטן וחלוד במערכת אימתנית שלא רואה אותי ומנוהלת ע"י כוח, כסף וכבוד (שלושת הכ"פים, זוכרים?).
הלכתי לישון מותשת עם תחושת מועקה כבדה והתעוררתי הבוקר מחובקת בזרועות היאוש.
החרדה לגורלנו ולעתידינו רק התעצמה והייתי שמחה אם הייתי מוצאת את כפתור הריסט לעולם, שרק הולך ונהיה יותר ויותר מקולקל.
אח"כ נכנס קצת אור כי כתבתי את כל הכעסים, התסכול והחרדות שלי בדפי הבוקר וקצת נשמתי.
ח"כ היתה אזעקה שהזכירה לי איפה אני חיה ושוב לא נשמתי.
ואז שמעתי את יאיא מרים למיואשים (כמוני) בסרטון קצר ואומר שאם קיבוץ בארי נבנה מחדש בימים אלה, ואם המשפחות השכולות בוחרות בחיים ואם משפחות החטופים לא מוותרות, אנחנו לא נוותר על המדינה שלנו.
"יאוש זו לא תוכנית עבודה", הוא אמר ושיכנע אותי.
אז אני עדיין נושמת, לא מרימה ידיים ומחפשת את הקרע בעננים.
אני פותחת היום לרווחה את הדלת לתקווה, ולא אכפת לי שהיא קצת מעורפלת, אני יודעת שבסוף היא תתרצה ותישאר.
ומה אתכם? מכירים את תקווה? יאללה, תשכנעו אותה להכנס ולהישאר.
