קצה חוט / דיני ברק
קְצֵה חוּט מַחְשָׁבָה
מְחַפֵּשׂ
זְנָבוֹת מִלִּים
אֲבוּדוֹת
לִיצִירַת קֶשֶׁר אֲרֹךְ טְוָח
עִם בָּסִיס מִשְׁפָּטִי
בֵּין תָּאֵי הַמֹּחַ
הָאֲבוּדִים
פותחת דלת לגברת מבקרת
אני מרוקנת. קומפליטלי. מחשבתית ורגשית.
האמת היותר עצובה היא שאין לי מילים כבר מהשבעה באוקטובר, אך כל השנה האחרונה אני עושה מאמצים גדולים ומגייסת בצו 8 את כל כוחות היצירתיות והדמיון, רק כדי להחזיק את הראש מעל המים ולנשום.
ובגלל שאני מנסה למצוא דברים טובים להאחז בהם, אתגרתי את עצמי בפרויקט מאת הימים ויצאתי מאזור הנוחות שלי, רק כדי להניח פה בכל יום במשך מאה ימים (איזה מזל שזה רק 100😉) פוסט שיפתח דלת לעולמות אחרים, שיביא ערך כלשהו, שיעניין, שירגש, שיעלה חיוך, כל דבר, העיקר שיעשה טוב לקוראים ולי בזמן שאני עסוקה בלנשום ולהתאושש.
ת'אמת שעד היום זה די עבד והתגובות היו אוהדות וחלקכם אף שיתף פעולה וזרם עם ה"משימות" שלי (כי למה שרק אני אעבוד?), אבל זה לא אתם. זה אני.
אני משתפת אתכם במשהו שמאוד קשה לי לדבר עליו ולהודות בו.
כבר כמה ימים שאני לא מצליחה להניע.
אני מרגישה שהמוח מרוקן, שום דבר לא מתרומם, לא מצליחה באמת לשמוח. והמילים? נבהלות מהמצב ולא באות. אני מתחילה לכתוב ומוחקת. מתחילה ומוחקת. המחשבות נקטעות וקופצות בנג'י אל הריק.
מן תחושת דכדוך כזו שעוטפת אותי, אולי דיכדוכונצ'יק (הסיומת עושה את זה כמעט נסבל).
אני לא באמת יודעת איך דיכאון מרגיש, כי אני אופטימית בבסיסי ולאבד תקווה זו לא אופציה, אבל היום, אם היו מחברים מוניטור למחשבות שלי, הוא בודאי היה מראה קו ישר (נשבעת לכם ששמעתי את הצפצוף האילם).
וככה אני מסתובבת כבר כמה ימים, ואפילו עברו לי מחשבות שאני מרימה ידיים מכל העסק הזה (נשארו מאחור הרבה שהרימו ידיים לפני באתגר הזה) ובשביל מי ומה אני עושה את זה וכל השיט הזה.
אז מה אם התחייבתי לכתוב במשך מאה יום פוסט בכל יום? אף אחד לא ישים לב אם אפספס פה ושם (לראיה, אף אחד לא שם לב שדילגתי על אתמול
), אבל זו אני וזו המבקרת הפנימית שאני מארחת בתוכי מיום לידתי, שחיכתה לי בסוף היום ועשתה לי נו-נו-נו במבט נוזף.
קשה לי איתה, אתם יודעים? בכלל, זה לא פשוט לחיות עם טיפוס כזה בכפיפה אחת. ניסיתי לפטר אותה כמה פעמים, אבל היא כמו ספחת. לא רוצה לעזוב. דבק.
אני מודה שלפעמים היא גם שומרת עלי, אבל רוב הזמן היא גורמת לי להרגיש קטנה ולא שווה.
אז תוך כדי הכתיבה עלתה לי מחשבה. בהפוך על הפוך, אני עושה לה פה מקום, שהיא לא תרגיש זנוחה ואולי אז היא תפסיק לצבוט אותי בבטן ולענות לי את הלב.
הנה קחי! הפוסט הזה כולו מוקדש לך 
וולטר אמר כי "הטוב מאוד הוא אויבו של הטוב". המשמעות היא שקפדנות יתר וחתירה לשלמות בכל תנאי עלולות להזיק ולמנוע את השלמת המשימה, אז אני לוקחת דברי חכמים ומראה את זה לגברת מבקרת והיא, לא תאמינו, סולחת לי ועושה לי הנחה.
ו… היי, בזכות זה שכתבתי ובזכות זה שנתתי לה מקום הצלחתי לכתוב פוסט-דלת היום!!!
ומה איתכם?
מהי מערכת היחסים שלכם עם "גברת מבקרת" שלכם?
איך אתם מתמודדים איתה ועד כמה היא נוכחת בחיים שלכם?
