כל הלילה בכיתי / זלדה
כָּל הַלַּיְלָה בָּכִיתִי
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם
אוּלַי יֵשׁ מָוֶת שֶׁאֵין בּוֹ
אַלִּימוּת
מָוֶת שֶׁדּוֹמֶה לְפֶרַח.
כָּל הַלַּיְלָה הִפַּלְתִּי תַחֲנוּנִי
אֲפִלּוּ אֲנִי עָפָר
תִּהְיֶה בִּי מְנוּחָה
לְהַבִּיט אֶל גָּבְהֵי שָׁמַיִם
וְעוֹד וְעוֹד וְעוֹד
לְהִפָּרֵד מִיָּפְיָם,
כָּל הַלַּיְלָה חָשַׁבְתִּי
בְּרִיּוֹת רַבּוֹת גָּרוֹת
בְּחָזִי הַכּוֹאֵב
וְסִפּוּרִים שׁוֹנִים,
צָרִיךְ לְהַדְלִיק נֵר
וּלְהַבִּיט עֲלֵיהֶם
בְּטֶרֶם אִישַׁן הַמָּוֶת.
חכי לתורך, שמחה
מכירים את זה שמרגישים כבר עייפות החומר ואין חשק להמשיך? שהמוח מתרוקן וגם הבטריה?
אז ככה הרגשתי אתמול. עייפה וריקה. אפילו ציון יום הנישואים ה-41 שלנו (זה המקום לקריאות ההתפעלות) לא הצליח לשמח אותי (בכ"ז שרדנו בחתיכה אחת…), כי למרות תקופת הנישואים הלא מבוטלת, אך גם כיאה למצב הרוח הלאומי כבר יותר משנה, איך לומר זאת? חשק לחגיגות, אין!
אני נזכרת איך לפני שנה ביום הנישואים הארבעים שלנו הומרו חגיגות יום הנישואים (העגול!) במסיבת גיג'דורים (10 ימים מפרוץ המלחמה וההלם שהיכתה בנו).
בתור אישה שמנקזת את צינור הדמעות שלה מכל רוח עצובה או שמחה, כבר חשבתי שנגמרו לי כל מאגרי הדמעות ואני חסונה. אז החלטנו לציין את היום הזה בביקור בתערוכה של תושבי כפר עזה "מבעד עיניהם" בקיבוץ שפיים .
לא תאמינו, אבל גיליתי בתוכי מאגרים חדשים של דמעות. רק שאני, המוכשרת, לא חשבתי שאצטרך, אז לא לקחתי טישיו ובנוסף הייתי עם חולצה בלי שרוולים 😪🤧.
במאמר מוסגר, או שלא, אומר שהתערוכה יפיפיה ויזואלית ומרגשת (עד דמעות, אמרתי?). אני ממליצה עליה בחום ובהתרגשות, מה גם שדמי הכניסה הם תרומה שתאפשר להמשיך לתושבי כפר עזה לספר את סיפוריהם וחשוב שכל אזרח יבקר בה.
ולהמשך…
גם כשהודיעו אחה"צ, בדיוק כשיצאנו מהתערוכה, שחיסלו את רב המחבלים, ההוא שלא אנקוב בשמו, רק אומר שהיו לו שיניים בולטות, שבורות ועקומות והוא נראה שבור ומת לגמרי לפני שאספו אותו כוחותינו, גם אז נשארה השמחה רחוקה ממני.
כיצד היא יכולה להתקרב אם עוד 101 חטופים נמצאים בעזה? וכיצד היא יכולה להתקרב אם רגע אחרי הכריזו על עוד 5 חיילים שנהרגו בלבנון?
שמעתי וגם ראיתי אנשים צוהלים וחוגגים עם בקלאוות (ממתי הפכנו לערבים?) ומבני ברק אפילו שמעתי אחרי חצות נפצים, כאילו עכשיו פורים ובזה הרגע תלו את המן הרשע ועם ישראל ניצל מאבדון.
אז זהו, שאנחנו עוד לא שם. ממש לא.
השמחה שלי לא יכולה להתקרב כשיש דאגה ועצבות בתוכי. היא לא יודעת להתפרץ בכח, להיות אגרסיבית ולכפות את מיזגה. היא יושבת ומחכה לשעת הכושר הנכונה ואז היא מכניסה רגל אחת בזהירות לחריץ שהשארתי לה (רק אם השארתי), ואח"כ עוד רגל, ואח"כ את כל הגוף, עד שהיא משתלטת על חלל גופי.
אתמול פתחתי דלת לעצבות ולדאגה והן הודו לי שעשיתי להן מקום.
* שירה של זלדה "כל הלילה בכיתי" הוצג בתערוכה של תושבי כפר עזה. כשקראתי אותו התרגשתי מאוד וכעת אני מניחה אותו פה בתקווה ובתפילה לשלום חטופינו וחיילינו.
