כשהייתי ילדה / מיטל חודורקובסקי
הַחֲרָדוֹת הָיוּ חֲדָרִים.
וְנִכְנַסְתִּי וְנִשְׁאַרְתִּי
וְגַרְתִּי בָּהֶן,
וְגַרְתִּי.
וְלֹא יָדַעְתִּי שֶׁיֵּשׁ
דְּלָתוֹת.
מקום לחרדה
אתמול נתקפתי חרדה.
חשתי אותה בכל גופי, בדופק המואץ, בנשימה השטחית, בחשיבה המבולבלת, בעיניים המתרוצצות, בידיים הרועדות.
טולטלתי מעוצמת החוויה.
בתוך כל הכאוס הפנימי והחיצוני הזה, הצלחתי בסוף לאסוף את עצמי לכדי פעולה ולהשתלט על עצמי ועל המצב ולכל המעורבים שלום.
התחושה הזו הזכירה לי את השיר המרגש הזה של מיטל חודורקובסקי, וזה ישר זרק אותי לילדותי, לילדה שהייתי (אגב, עד היום היא מלווה אותי, רק שהיום אני יותר בקשב לרצונותיה).
חונכתי בבית בו לא היה מקום לרגשות עוצמתיים. מה שההורים לא ידעו להתמודד איתו בעצמם לא היה קיים.
לא היה מקום לכעס, לא היה מקום לעצב, לא היה מקום לחרדה וגם לא היה מקום להתלהבות יתרה. הכל הי צריך לצאת דרך פילטר (ולפעמים הפילטר היה סתום).
את כל הרגשות האלה ודומות להן השארתי נעולות עמוק בחדרי ליבי.
כשהן גדלו והתעצמו ותפסו יותר מקום, למדתי לשטח אותן.
כשפחדתי מהחושך, אמרו לי "מה יש לך לפחד מהחושך? זה כלום. הנה תראי… אף ילד לא פוחד".
כשנעלבתי ובכיתי אמרו לי "על מה את בוכה? תכף תקבלי סיבה לבכות" ומאימת המכה הייתי מתכווצת ומחניקה.
על כעס כלל אין מה לדבר. הוא היה פריבילגיה של ההורים בלבד. לילדים אסור!
הייתי אלופה בלהסתיר, להדוף, להחניק, לא לפחד, לא להתלהב. רציתי לרצות ולהראות שאני משהו אחר, קשוח יותר, לא ה"עדינה" הזו (איך שנאתי שהיו אומרים לי "כשמה כן היא"). שיחקתי אותה הקשוחה.
אלו היו החוקים בבית ואני הייתי צריכה לשרוד.
גם כשהפכתי לאמא עוד לא הבנתי את הנוסחא, אבל התחלתי להרגיש שהיא לא מתאימה לי. דרך הטיפול הפסיכולוגי שעברתי הבנתי שיש לחדרים הסגורים האלה דלתות, למדתי היכן הן וגם מצאתי את המפתחות (עדיין לא לכולן). לפעמים בגלל הפחד מלאכזב והאינסטינקט לרצות אני מתקשה למצוא אותן, אך יודעת שהן קיימות וזו כבר צפירת הרגעה.
אני בתהליך ואני לומדת🤩
אני מזמינה אתכם להתבונן על הרגשות שלכם.
כיצד אתם מתמודדים עם העוצמות?
האם מצאתם את הדלת, או את המפתח לכל רגש?
