דילגתי אתמול על הפוסט היומי. הייתי טרודה בעיבוד ועיכול החוויה שקרתה שלשום בערב וחמלתי על עצמי. אפילו לי זה היה טו מאץ' מלהכיל.
התעוררתי שלשום כשהראש ישר עבד על תכנון ארוחת ערב החג הקרב. מה שאומר מטבח, מטבח, ועוד קצת מטבח.
כמו תמיד הייתי משימתית וחדורת מטרה (ארוחת החג). תוך כדי הקפה של הבוקר רשמתי על דף נייר את התפריט לערב החג, סימנתי מה מהן המשימות שלי (ספוילר, כמעט הכל), חילקתי מה להיום ומה למחר ואז ביקשתי מאלי שיחליף את תחנת הרדיו מחפירת פרשנים למוסיקה כייפית, כי כבר נמאס לי מהחדשות. עם מוסיקה נעימה יותר קל לעבוד.
היה לי רק חצי יום למטבח כי מהצהרים היה לי לו"ז טיפולים בקליניקה עד הערב.
בסה"כ הייתי גאה בעצמי שהספקתי את כל משימות היום, למעט כתיבת הברכה לחג והפצתה, דבר שאני נוהגת לעשות כמידי שנה.
לזה, למשל, לא היה לי מצב רוח השנה.
הרגשתי את העדר השמחה. עוד יש לנו 101 חטופים במנהרות החמאס, אלפי פצועים ובני משפחותיהם הנאבקים על החלמתם ומאות אלפים עקורים מביתם בעקבות המלחמה, ולא מצאתי בי חדוה כדי לכתוב ברכה שמחה ומלאת תקווה. זו בושה?
הרגשתי איך האופטימיות שלי מרכינה ראש בעצבות אילמת, אז נתתי לה להיות ורק עניתי מעת לעת לברכות שהגיעו אלי.
חשתי את העננה יושבת לי על הראש ותכף מטפטפת לי מהעיניים, אז אספתי את עצמי לעשות רק מה שהייתי חייבת.
בשבע בערב, כשהתחיל הטיפול האחרון, עדיין הייתי 'מנותקת קשר' מהעולם החיצון ומההתרעות החדשותיות ורק שמעתי מהמטופלת של שבע שהכבישים שוממים ושלקח לה 2 דקות להגיע אלי.
ועדיין לא חיברתי…
40 דקות בתוך הטיפול. מוסיקה נעימה, שמן ריחני, תאורה רכה. סופסוף גופה הקפוץ, שבע האזעקות והטילים נרפה מעט. ואז…
האפליקציה המקפיצה והמצילה (שאני כבר מתה להסיר אותה מדף הבית) מפרה את השלווה.
מה התרעה עכשיו? מה?
שתינו נדרכנו בבהלה.
הרוגע שנכח בחדר עד לפני שניה, נעלם כלא היה.
מנגנון ה FFF נכנס לפעולה.
עוד לא הספקנו להבין מה זה היה ושוב התרעה. הפעם מלווה באזעקה.
תוך שניה, כמו חיילות מתורגלות, נכנסנו לפעולה. יצאנו מהחדר ונכנסנו למרחב המוגן בחדר המדרגות – האיש שלי, המטופלת ואנוכי. אלינו הצטרפו רק עוד זוג הדיירים הזקנים שגרים מעלינו והמטפל האוזבקי שלהם. וזהו.
חדר המדרגות שבד"כ מלא בקולות הדיירים והכלבים בעת אזעקה היה שומם ושקט מהרגיל. זו היתה תחושה מוזרה. לאן נעלמו כולם?
בדיעבד הסתבר שכולם היו מעודכנים בחדשות ולקחו ברצינו את התרעות המאסיביות על המתקפה האיראנית הצפויה וירדו למקלט.
כחצי שעה ישבנו דרוכים על המדרגות כשמידי פעם נשמעים פיצוצים עזים. כולם עסוקים בעידכונים באתרי החדשות שבסלולרים (נזכרתי שיש לי שניים כאלה שאני לא מפעילה). המטופלת היתה עסוקה בעיקר בהרגעת בנה הצעיר, שנשאר עם אביו בבית ורק כעס עליה למה העזה לצאת מהבית למרות כל ההתראות.
"איזה התרעות?" אני שואלת ומוסיפה "לא שמעתי כלום".
אולי בחרתי להתעלם? אנחנו כבר שנה במלחמה עם שיגרה הזויה של דריכות, אזעקות והפגזות. כל ההתרעות הפכו למעין רעש לבן שהתרגלתי אליו (מסוג ההרגלים הנוראים). אולי הפעם הייתי צריכה להיות יותר קשובה?
כדי להתפקס ולתפקד באותו יום, הייתי צריכה לסגור אצלי את כל החלונות והדלתות ולא לתת לרעשים להכנס.
"אז סגרתי, אז מה?" אני שואלת את עצמי.
"אז מה?" אני עונה, "אז הוא פרץ את הדלת בעוצמה עם וואחד הפגזה, כזו שעוד לא חווינו מעולם". 180 טילים על מרכז הארץ בתוך חצי שעה. במזל זה לא נגמר איום ונורא, אבל החוויה היתה קשה.
/אני מודה, שאפילו היתה לי טראומטית. אולי בגלל שלא הייתי מוכנה ההפתעה היתה יותר גדולה.
בכל מקרה, אנחנו אחרי ושרדנו, הודות להגנה האווירית הנפלאה שלנו, אבל אני חושבת בהקשר לכל מה שקרה ותוהה –
מה לדעתכם עדיף – להתנתק כדי לא להיות בחרדה או להיות מחובר ודרוך לתגובה?
