המקום שבו נמצאים הפחדים הגדולים ביותר שלך,
הוא גם המקום שבו נמצאת יכולת הצמיחה הגדולה ביותר שלך.
(רובין שארמה)
אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים
בפעם הראשונה שיצאנו לטיול בקרוואן, זה היה בנורווגיה באוגוסט 2023. יצאנו עם עוד זוג חברים ותיקים וטובים, ארבעה בתוך אותו הקרוואן למשך שבועיים.
הייתי כ"כ נלהבת מהחוויה שאני עומדת לעבור שסיפרתי על כך לכולם.
מיותר לציין את כמות התגובות המורידות והרמת הגבות שנתקלתי בהם. "שיהיה לכם בהצלחה" אמרו רובם ובליבם בוודאי חשבו שזה הולך להיות סיר לחץ ושנחזור בסטטוס "אנפרנד".
אני מודה, היו חששות, אך דיברנו עליהם בקול רם וכך הנמכנו את גובה להבות הפחד מהלא נודע. סמכנו על התהליך, היינו בטוחים בחברות שלנו ובעיקר, היינו סקרנים ונלהבים לצאת למסע.
הטיול הזה דווקא העמיק את חברותינו ואחריו כבר יצאנו לעוד טיול בקרוואן אחד וכבר מתכננים את הבא.
ב- 28.9.24 התחייבתי לפני מאה איש לכתוב פוסט יומי ברשת חברתית כלשהי למשך 100 ימים.
ב- 1.9.24 יצאתי לדרך (קיראו כאן).
ביני לבין עצמי החלטתי להעלות תצלום של דלת בכל יום (יש לי פטיש לדלתות ולכן היו לי באלבום שבגלריה מעל 100 תמונות). אח"כ חשבתי שרק תצלום בלי תוכן עלול להיות משעמם (בתכלס פחדתי שאשתעמם מעצמי ולא אתמיד), אז החלטתי להכניס תוכן ועניין נוסף. הכנסתי ציטוטים ושירים (שלי ושל אחרים) וסיפורים מהחיים ואז נהיה לי יותר עניין ומניע ועל הדרך גם הקוראים מצאו בזה עניין.
גם לדרך זו (או שמא זה מסע) יצאתי נרגשת וסקרנית, אך עם הרבה חששות. כך אני מרגישה בד"כ לפני דברים גדולים בחיי (לידה, עבודה חדשה, שינוי קריירה, טיול מאתגר, או כל חוויה שאני עומדת לחוות בפעם הראשונה). ניצוץ של התרגשות, תחושת בערה פנימית וסקרנות שמתעוררת. כך מתאפשר לי לקפוץ למים הקרים (ולפעמים גם עמוקים) בלי שטבלתי קודם את הרגל ובדקתי טמפרטורה.
רק אחר-כך אני נעצרת לחשוב.
ברגע שאני עוצרת מתנפל עלי הפחד.
ממה חששתי, אתם שואלים?
ובכן… מכך שלא אעמוד באתגר (שאני בעצמי התחייבתי לו), שלא אצליח להתמיד, שמא אאכזב אתכם, שמא אאכזב אותי, שלא יהיה לי מספיק על מה לכתוב, שאעיק, שלא יקראו, שלא יאהבו, מה יחשבו עלי… חסרים שדים???
ספונטניות יכולה להתפרש כאומץ, או טיפשות.
פתאום נבהלתי שאתגלה בטיפשותי.
כיוון שהתחייבתי, החלטתי לקפוץ למים ולאתגר את עצמי. נכנסתי 'לא יודעת' ויצאתי עשירה בתובנות ובתשובות.
במאה הימים האלה למדתי על עצמי ש:
שאני יכולה שאני יצירתית שאני דבקה במטרה בתנאי שהיא מעניינת ומסקרנת אותי שחשובים לי המשוב מהסביבה שאני יודעת גם לבקש עזרה ולהודות בחולשה (לכל אלו שפיקפקו) שאני מסוגלת להתמודד עם הפחד ולהיחשף (ולא רק באחד על אחד) שמספר האוהדים לא באמת מעניין אם אני אוהבת את מה שאני עושה שה- AI, שנראה לי ככלי נשק עתידי ומאיים, לא כזה נורא, אבל, וזה אבל גדול – תמיד לבדוק אותו!!! הוא חרטטן לא קטן. שלא כולם יודעים לפרגן ושיש הרבה סקפטים (אבל זה בכל דבר בחיים. ברשת זה פשוט מאוד בולט) שאני נהנית ללמוד דברים חדשים דרך חיפוש ברשת (אני לא אוהבת ללכת לאיבוד ברשת, אך הפעם הסתקרנתי וחפרתי ברשת כדי להביא דברים מעניינים).
אחרי מאה יום אני יוצאת עם:
סיפוק רב וגאווה על הנחישות וההתמדה הערכה עצמית על כך שאם אני רוצה אני יכולה וכשיש מניע, אני מנוע לא רע. יכולת לקבל מחמאה בלי להדוף אותה יותר חברים בפייסבוק/עוקבים הרבה המלצות להמשך, כמו למשל: להוציא ספר על הפרוייקט או ספר סיפורים.
רק שתדעו, אתם קהל מקסים ומפרגן. תנו לי קצת זמן לעכל את המסע ולחשוב על הדבר הבא.
אני מודה לכולכם שהתעניינתם, שעקבתם, שהגבתם, שנשארתם, שאמרתם דברים טובים, שעודדתם, שהרמתם, ובכלל שאתם חברים טובים (גם אם רק באופן וירטואלי).
אני הגעתי ליעד וגם נהניתי מהדרך.
מקווה שגם אתם
ועוד משהו לסיום…
עוד רגע מסתיימת השנה האזרחית 2024 ואני מזמינה אתכם להיזכר בהישגים שלכם בשנה זו (אפשר גם באופן כללי בחיים).
מה היתה תחושתכם לפני האתגר? מה הניע אתכם? מה חשתם כשהשגתם את המטרה/האתגר?
אני ממליצה לכם לשתף כדי שההישגים שלכם יהיו רשומים שחור על גבי לבן. כשזה רשום זו התחייבות 😍
