שקיעה /דיני ברק
כְּשֶׁהַדֶּלֶת אֶל זִכְרוֹנֵךְ לְפֶתַע נִטְרֶקֶת
אַתְּ מְחַפֶּשֶׂת נוֹאָשׁוֹת אֶת הַמַּפְתֵּחַ
חוֹזֶרֶת עַל עֻבְדּוֹת וּשְׁאֵלוֹת
כְּמוֹ יַלְדָּה קְטַנָּה מְחַפֶּשֶׂת תְּשׁוּבָה.
לְפֶתַע, כְּשֶׁמָּצָאת אֶת הָאֲבֵדָה
הַבָּרָק מֵאִיר אֶת כְּחוֹל עֵינַיִךְ
וְחִיּוּךְ גָּדוֹל מִתְפַּשֵּׁט עַל שְׂפָתַיִךְ
לְרֶגַע קָט
חָזַרְתְּ לִהְיוֹת אַתְּ.
אַתְּ נֶאֱחֶזֶת בְּחָזְקָה
בִּזְנַב הַזִּכְרוֹנוֹת הַחֲמַקְמַקִּים
עַל פְּנֵי דַּפֵּי האַלְבּוֹם
מְשַׁנֶּנֶת פָּנִים וְשֵׁמוֹת
מִתְרַגֶּשֶׁת כְּשֶׁאַתְּ מַצְלִיחָה
לִתְפֹּס זִּכָּרוֹן בַּחַכָּה.
גַּם אֲנִי אוֹחֶזֶת בָּךְ, אֲהוּבָה
בְּסַבְלָנוּת כְּמוֹ בְּיַלְדָּה
אוֹחֶזֶת וְלֹא מַרְפָּה
מְנַצֶּלֶת כָּל רֶגַע שָׁפוּי
לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה,
לִפְנֵי שֶׁתִּקַּח אוֹתָך
הַשִּׁכְחָה
כשדלת נסגרת
כשהדלת אל הזכרון נסגרת קוראים לזה שיכחה.
כשהיא נטרקת בחוזקה, זה מרוקן ממך אט-אט את כל תוכנך, את מי שהיית, את מי שאת ועם הזמן נשארת רק קליפה בדמותך.
קוראים לזה אלצהיימר או דימנציה.
כבר כארבעים שנה שאנחנו שומרות על החברות באדיקות למרות שאנחנו גרות בשתי יבשות שונות, מרוחקות ים ואוקיינוס, 11 שעות טיסה (ישירה) ו-17 שנות גיל.
היא נשואה לדוד של האיש שלי אלי והיא חברה טובה שלי. ביום שנפגשנו, לפני כארבעים שנה, נוצר בינינו חיבור נפלא. היא נכנסה לליבי ואני לליבה.
בשנתיים האחרונות, מאז החלימה מלימפומה, החל אצלה תהליך מואץ של שיכחה והיא מתקשה למצוא את המפתח לזיכרונה. אני, לעומת זאת, מתקשה עוד יותר להיפרד מהאישה המדהימה שאני כל כך אוהבת.
הגענו עד בוסטון רק כדי לחבק אותה, להזכיר לה שאנחנו אוהבים אותה, להיזכר ביחד בחוויות משותפות ולגרות את בלוטת הזכרון, לגלות מצופי תקווה להאחז בהם בשאיפה להאט מעט את קצב התהליך.
השיר הזה נכתב לפנות בוקר כשהתעוררתי מוקדם עקב הג'ט לג ונתקפתי בעצבות. מקווה שאצליח בביקור הזה להשאיר עבורה, עוד קצת, את הדלת פתוחה.
