הגוף צורח
את מה שהנפש
מסרבת לארח
(טלי ורסנו אייסמן)
דברים שרואים מפה לא רואים משם – דלת להקשבה
נפרדנו מהם בשדה התעופה בהיתרו כשכל אחד מאיתנו הלך לגייט שלו לטיסת ההמשך. קצת איבדתי את תחושת הזמן בגלל הפרשי השעות ת"א-בוסטון, אך עדיין, הילד הזה לא יוצא לי מהראש.
הם ישבו במושבים שלפנינו, כמונו, משני צידיי המעבר. האב ישב לפני והבן לפני אלי, באלכסון אלי.
לפי הכיפות שלהם הבנתי שהם חב"דניקים. האב הצעיר לקח את בכורו בן ה-9, בפעם הראשונה בחייו, לכנס השלוחים של הרבי מלויבביץ' בניו יורק.
הילד, שבפעם הראשונה בחייו ראה מטוס מבפנים, ועוד לפני שהספיק לעכל את הטיסה הראשונה בחייו, עלה לטיסה השניה (כשהשלישית עוד בדרך), ולא ידע את נפשו מהתרגשות. בערך באמצע הטיסה הוא החל לזוז באי נוחות במושבו והתלונן על בחילה.
אביו חשב שזה בגלל שהוא רעב ומיהר להוציא מתיקו שקית גדולה עם מגוון כריכים. הילד, כמה מפתיע, בחר בפיתה עם השוקולד, אך גם הפיתה הגדולה לא הצליחה להעביר את בחילתו.
הוא אכל אותה לאט לאט, ויכולתי לראות, מהזוית האלכסונית בה ישבתי, שהוא לא נהנה מהכריך המתוק. הוא נגס באיטיות ובביסים קטנים מהכריך ושמתי לב שצבע פניו חיוור מאוד, אך הוא לא רצה לאכזב את אביו והמשיך. בין ביס לביס פתאום עלו דמעות לעיניו, פניו התכרכמו וראיתי איך הבלוטות תחת סנטרו תופחות. היה ברור שלא טוב לו.
האב ליטף את פניו, כמו קיווה שמגעו יסלק את הבחילה, אך עפ"י שפת גופו של הילד, נראה שמגעו עושה את הפעולה ההפוכה .
האב, שנראה אובד עצות, ביקש את עזרתה של הדיילת, שהייתה מאוד אדיבה ואמפטית.
"קח. זה מעולה לבחילה" אמרה כשהגישה לו פחית ג'ינג'ר אייל.
האב חשד בכשרות המשקה וגייס את דעת חכמי הדת האחרים שישבו במטוס. לאחר בדיקה מעמיקה נמצא המשקה "לא כשר".
גם שתי החרדיות מלונדון, שישבו מאחורי הילד ליד אלי וניסו להסביר לו שזה משקה טבעי והוא בגדר תרופה ולכן אין מה לחשוש, לא הצליחו לשנות את נחישותו באמונתו.
בינתיים התאספו סביב מושבו עוד אנשי צוות ויועצים ואפילו רופאת ילדים שהייתה על הטיסה. היא בדקה את קופסת העזרה הראשונה שהביאה הדיילת ונתנה לו תרופה נגד בחילה (לתרופה אין צורך בכשרות 🤔).
העניין הגיע עד הקברניט וגם הוא התייצב כדי לבדוק מי הוא הילד המסכן הסובל מבחילה בטיסתו.
בשלב מסויים היו שם כמעט כל אנשי הצוות ונהיה כך-כך צפוף ומחניק, אפילו לי, בשורה מאחור. חשתי בחילה מריחות הגוף של הסובבים ומהאוויר הדחוס.
איפשהו בפנים גם הרגשתי את הסטרס של הילד, אז קמתי והלכתי לירכתי המטוס לשאוף קצת אוויר.
כשהתרחקתי יכולתי לראות את מה שלא ראיתי מקרוב. ראיתי איך כולם מאוד רוצים לעזור לילד, אך הם מדברים מעליו. הם לא פנו אליו ולא שאלו אותו מה הוא רוצה או צריך. מהצד זה נראה נוראי כאילו הם מאיימים לכלותו.
זה היה הרגע בו יכולתי לעשות ניתוק מהסיטואציה ולמצוא במאגרי מוחי את החיבורים שפתאום נוסכים אור על מצבים מסוימים.
כשראיתי שההפגנה מתפזרת יכולתי לשוב למקומי ושמתי לב שהילד נותר עם שקית ההקאה המלאה בידיו.
בשקט שנשאר שם יכולתי לפנות אל האב ולהביע התעניינות. רציתי ללמוד על הילד לפני שאני משתפת אותו במשנתי.
שאלתי את האב אם הוא בד"כ סובל מבחילות בנסיעות והוא ענה בשלילה.
המשכתי ושאלתי אם גם בטיסה בקצרה ללרנקה, שהייתה מאוד קופצנית, הוא גם סבל מבחילה, והוא שוב ענה בשלילה.
הסקתי מתשובותיו של האב שתחושתו של הילד נובעת ממקור אחר.
"יכול להיות שהוא קטן ושחוויית הטיסה קצת גדולה עליו?" הרמתי להנחתה. הוא חייך וענה "'יכול להיות. זו פעם ראשונה שהוא טס"'.
"תראה", אמרתי לו, "אני מאמינה בחיבור בין הגוף לנפש. באמונתי, הגוף תמיד מדבר את הנפש. נדמה לי שאפילו רמב"ם חשב כך" ניסיתי לחבר אותו לאמונתו. הוא הביט בי והנהן בהסכמה ולכן המשכתי. "אני מבינה שזה לא זר לך, אז אזכיר לך שבראיה ההוליסטית, מערכת העיכול מדברת על הדרך בה אנו מעבדים את החוויות שאנו עוברים. כשלא מתאים לנפש, כשיותר מידי לה, היא רוצה לפלוט החוצה את המיותר וזו כנראה הסיבה שהילד רוצה להקיא".
לפי הניצוץ בעיניו הבנתי שהוא מסכים עם דברי. "כשנגיע להיתרו" הצעתי, "שב ודבר איתו. תן לו לדבר. תן לו לספר במילותיו איך הוא מרגיש לגבי הטיסה והכנס הגדול של השליחים ובכלל. תקשיב לו ותן מקום לרגשות שלו. אני מאמינה שזה ישפר את ההרגשה שלו, וגם את שלך".
הוא חייך אלי גם בעיניו והודה לי מאוד על נקודת המבט שלי.
בהיתרו, כשרצנו לתפוס את טיסת ההמשך לבוסטון, ראיתי את האב ובנו יושבים באחת מנקודות המנוחה ומדברים והייתי מרוצה מעצמי. אמרתי לאלי בחיוך "אולי עשיתי משהו טוב היום".
אם קראתם עד פה אני מאמינה שזה סיקרן אתכם ואולי גם התחברתם לגישה ההוליסטית.
אם עשיתם מעשה טוב היום או אם יש לכם סיפור אישי כזה המעיד על החיבור בין הגוף לנפש, אפשר לשתף בתגובות.
