פייק לייף / דיני ברק
רָאִיתִי אֲנָשִׁים שֶׁעוֹבְרִים חַיִּים שְׁלֵמִים
כְּשֶׁעֵינֵיהֶם תְּקוּעוֹת בַּמָּסַכִּים
כָּךְ הֵם חַיִּים חַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים
בְּלִי לְהַבִּיט אֶל צִדֵּי הַדְּרָכִים
בְּלִי לְהַבְחִין בַּסּוֹבְבִים
בְּלִי לְהַרְגִּישׁ אֶת עָצְמָתָם שֶׁל רְגָעִים
בְּלִי לִרְאוֹת צִפּוֹר, פְּרִיחָה אוֹ לִבְלוּב
בְּלִי לְהָבִין שֶׁהַזְּמַן שֶׁלָּהֶם קָצוּב
בְּלִי לֵהָנוֹת מֵעָצְמָתָהּ שֶׁל הָאַהֲבָה
בִּבְדִידוּת מַזְהֶרֶת, עֲצוּבָה.
וְאָז הֵם מַבִּיטִים בַּמַּרְאָה בְּאַכְזָבָה
וְעוֹטִים עַל פְּנֵיהֶם מַסֵּכָה.
דלת לקידמה
תראו מה קורה לנו עם השנים והשתכללות הטכנולוגיה – החומר הופך לאוויר ועולה לענן
במקום תמונות באלבום – קבצים בדיגיטלי
במקום ספרים על מדפים – ספרים בסלולרי
חפצים ומכשירים עוברים מִזְעוּר
הטלוויזיה משתטחת לכדי תמונה על קיר
את הטלפון הנייח עם השפורפרת והחוגה
מחליף מכשיר נייד שגודלו כגודל כף יד
ובו נמצא כל עולמינו (שימו לב לאיזה פאניקה אנחנו נכנסים כשלא מוצאים אותו).
אני מהרהרת בהליך ההתפתחות והמִזְעוּר של החומר במהלך השנים בהן אני חיה, ועוברת בראשי מחשבה.
אם בעזרת האינפורמציה הזמינה והנוחה ברשת אנחנו מפעילים פחות את הראש, משננים פחות ופחות מתאמצים לזכור (כי יש מכשיר קטן, בשלוף, שעושה את זה טוב מאיתנו), ואם אנחנו פחות מתקשרים עם הסביבה כי כל הקשרים שלנו בכף היד, אז מה זה אומר עלינו?
למה הפכנו?
האם גם אנחנו, בני האדם, הופכים לקטנים יותר וחושבים פחות?
האם הטכנולוגיה הופכת את בני האדם לתלותיים ושטחיים יותר?
האם יכול להיות שככל שמפנים יותר מקום בחלל, כך נוצר יותר חלל בתוכינו?
מניחה פה את ההרהורים והשאלות האלה ומזמינה אתכם להתפלסף איתי בתגובות.
*השיר המצורף נכתב בראשי תוך כדי צעידה כשכל מי שחלף על פני הביט במסך.
