הדברים שלא אמרת / דיני ברק
הַדְּבָרִים שֶׁלֹּא אָמַרְתְּ
נֶעֶרְמוּ אַט אַט
עַל רִצְפַּת הָרֵאָה
חִלְחֲלוּ דֶּרֶךְ תִּקְרַת הַקֵּבָה
וְשָׂרְפוּ אוֹתָךְ מִבִּפְנִים
הַמִּלִּים שֶׁלֹּא הֵעַזְתְּ לוֹמַר
תָּקְעוּ אוֹתָךְ בֶּעָבָר
חָשְׁקוּ שִׁנַּיִךְ
הֵצֵרוּ שְׂפָתַיִךְ
רִדְּדוּ נְשִׁימָתֵךְ
עַד שֶׁהִסְכַּמְתְּ לְאַבֵּד שְׁלִיטָה
עַל גֹּבַהּ הַלֶּהָבָה
*מתוך הספר "עכשיו תראי אותך"
דלת בגישה קשה
יש דלתות שהגישה אליהם קשה, לא נעימה, אך עדיין, עם המפתח הנכון, נוכל גם להן.
מה קורה לנו כשאנחנו כועסים על מישהו ולא אומרים לו?
אני לא יודעת מה קורה אצלכם, אבל אני יכולה לשתף במה קורה אצלי (ויש לי הרגשה שאני לא לבד
).
מסתבר שאם אני לא אומרת שאני כועסת, הכעס נאגר, לא מתפנה, ואתם יודעים מה קורה לדברים שלא מתפנים…
נכון! הם מתחילים להסריח…
כלומר, לא ריח במובן הריחני שלו, אבל כעס יודע לקבל צורות שונות.
אני, למשל, נהיית עוקצנית וממורמרת. אני מספרת לעצמי סיפורים על למה ואיך קרו הדברים. הסיפורים שלי מזינים אותי ואני אותם וחוזר חלילה, עד שנהיה הר של זבל שלמרגלותיו ביצה טובענית של רגשות רעילים. אני אפילו מרגישה את זה בהיבט הפיזי, כי הבטן הפטפטנית שלי לא מפסיקה ללרלר.
הכעס מגיע לפעמים לרמות כ"כ גבוהות עד שקשה לי למצוא בתוכי אמפטיה וסליחה כלפי הצד השני.
ו"ה"קטע הכי הזוי בכל זה, הוא שהצד השני, נשוא הכעס, בכלל לא יודע מה מתחולל אצלי. אין לו שום מושג מה הסיפור שאני מספרת לעצמי.
פמה צ'ודרון (בודהיסטית אמריקאית שחיברה ספרים רבים בנושאי אושר ודרכים להעצמה אישית) מחזירה את האחריות לאושר אלינו והיא אומרת:
"היו אסירי תודה לכולם. אנשים תמיד יראו לכם בדיוק איפה אתם תקועים. הם ייאמרו או יעשו משהו, ואתם מיד תילכדו בדרך תגובה מוכרת לכם – הסתגרות, בריחה, תוקפנות.
כשאתם מגיבים בדרך הרגילה, ניתנת לכם הזדמנות לראות את הדפוסים שלכם ולתרגל אותם בכנות ובחמלה. אם אחרים לא יתגרו בכם, תישארו בורים בנוגע להרגליכם המכאיבים ולא תוכלו לתרגל את הפיכתם לדרך ההתעוררות".
אז היום, בעקבות ובזכות כתיבת דפי הבוקר עם ענת קלו-לברון, החלטתי לצאת מהתקיעות שלי. החלטתי לקחת את הכעס הישן על חברה ותיקה ואהובה, שגר אצלי כבר שנה, צעד אחד קדימה. אזרתי אומץ והזמנתי אותה לדייט, במטרה לדבר איתה על מה שהפריע לי ולא אמרתי.
הייתי כ"כ נחושה לעשות את זה היום, כשהאומץ עוד מפעם בי, אז עשיתי את כל המאמצים שזה יקרה היום.
ולא תאמינו, זה קרה!
נפגשנו לקפה ואז סיפרתי לה, בחמלה ובלי כעס או מרמור, ובלי 'אכלו לי ושתו לי', את התחושה שלי.
ואז קרה דבר נפלא ומרגש. היא התרגשה מגילוי הלב שלי עד דמעות והביעה צער שנפגעתי ממנה, ושלא היה לה מושג שזה מה שהתחולל בראשי. המפגש הסתיים אחרי שעתיים בחיבוק גדול ואוהב.
כמו שפמה צ'ודרון אמרה, הרגשתי שאני יוצאת ממעגל הבורות ומתרגלת התעוררות. יכולתי למצוא את בתוכי את החמלה, לה ולעצמי, ופשוט לדבר על הסיבה והרגשות שבגללם התרחקתי.
אחרי שמדברים ומנקים את השולחן, פתאום נפתחת הדלת ואויר צח זורם פנימה והלב מתרחב והחיוך עולה ואז הרבה יותר קל ונעים להתחבק ולהגיד מילים טובות.
איזה דפוסים עולים אצלכם כשאתם לא מבטאים כעס או עלבון?
האם זכור לך רגע מכונן של ביטוי רגשות אלה ומה זה גרם לך?
(מותר לחשוב על זה ומותר גם לשתף…)
