הדלת / אלי אליהו
בִּקַּשְׁתִּי לִבְרֹחַ מִפְּנֵי הָעוֹלָם וּבָא הָעוֹלָם
וְדָפַק עַל הַדֶּלֶת. וְלאֹ פָּתַחְתִּי. זָעַם הָעוֹלָם
וְהָלַם עַל הַדֶּלֶת. וְלאֹ פָּתַחְתִּי. רָכַן הָעוֹלָם
וְדָחַק פִּתְקֵי אַהֲבָה מִתַּחַת לַדֶּלֶת. וְלאֹ פָּתַחְתִּי.
עָשָׂה הָעוֹלָם אֶת עַצְמוֹ מִתְרַחֵק. וְחִכִּיתִי רֶגַע,
וְעוֹד אֶחָד, וְהָעוֹלָם הָיָה שָׁקֵט כְּפִי שֶׁלּאֹ הָיָה
מֵעוֹלָם. וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם בֶּאֱמֶת הֶאֱמַנְתִּי
אוֹ שֶׁמָּא רָצִיתִי לָלֶכֶת שׁוֹלָל, וּפָתַחְתִּי
אֶת הַדֶּלֶת לִרְוָחָה וְהָעוֹלָם נִבְהַל
העולם הוא משחק ילדים
כבר יותר משנה אנחנו בסיוט מתמשך, עם בשורות קשות כמעט בכל יום. את רגעי הנחת והשמחה אפשר לספור על אצבעות יד אחת ועוד נשאר עודף. ללא ספק שנה קשה ונוראה.
הבוקר התחושה התעצמה כשהתעוררתי לחדשות הנוראיות שארבעה מפצועי פגיעת הכטב"מ אמש ליד בנימינה נהרגו.
בימים כמו אלה קשה לי וכבד לי ואפור לי, ומה שבא לי זה רק לנעול את הדלת על העולם הזה ולברוח. לברוח מהרוע, מהמלחמות, מהבשורות המרות. בא לי לעשות "פוס" כמו הילדים, ולרדת מהקרוסלה המסתחררת הזו של החיים, ששואבת מטה כמערבולת.
כשחשבתי הבוקר על מה אכתוב היום וחיפשתי רעיונות לשיר או ציטוט בין כל האוצרות ששמרתי במחשב, נתקלתי בשיר הנפלא הזה של אלי אליהו.
בשירו "הדלת" אלי אליהו מאניש את העולם כמו היה הוא חבר או בן זוג. אהבתי את הדרך בה הוא מתאר את מורכבות היחסים שלנו, בני האדם, עם העולם. ככל שאני קוראת אותו יותר אני מוצאת בו עוד ועוד רבדים.
האם נצליח אי פעם לצאת מהמערבולת הזו?
האם יש בכלל דרך לצאת ממנה?
או שאולי אשאל – מתי העולם יבהל מאיתנו ויפסיק להציק בבשורות קשות?
אני מעדיפה לקבל רק פתקי אהבה מהעולם, אבל מי שואל אותי?
מהן הדרכים המקוריות שלכם לברוח מהעולם?
* דודו טסה הלחין את השיר של אלי אליהו ואפשר גם לשמוע אותו בלינק הזה https://www.youtube.com/watch?v=1Y_nHIXFsmU
