הכנסי מבלי לדפוק / ישראל אלירז
הִכָּנְסִי מִבְּלִי לִדְפֹּק עַל
הַדֶּלֶת, עַל הַחַלּוֹן
סַפְּרִי לְאַט, אֲבָל סַפְּרִי, אֵיךְ
מָצָאת הַיּוֹם אֶת הָעוֹלָם
דְּבָרִים חוֹלְפִים צוֹבְרִים שֵׁמוֹת
בְּתוֹךְ הַלֹּא־נִרְאֶה
וְכָל מִינֵי דְּבָרִים קְטַנִּים
זוֹרְמִים פְּנִימָה אֶל
עֵבֶר הַפָּתוּחַ
אתמול ציינו שנה לטבח הנורא של השבעה באוקטובר.
זה היה יום קשה במיוחד. מן תערובת של יום הזכרון, יום השואה ויום כיפור.
אתמול פתחתי דלת לגעגוע כי בשנה האחרונה הוא מאוד נוכח.
היום אני מבקשת לפתוח את הדלת לדברים הקטנים והטובים בחיינו ולהזמין אותם לזרום פנימה, כדברי המשורר ישראל אלירז ז"ל.
כדי להקליל את כובד המשקל הנח על ליבנו, התבקשנו בדפי הבוקר היום עם ענת קלו-לברון לכתוב על רגעים מתוקים שחווינו בחיים. הרגעים הקטנים האלה, שכשאת חושבת עליהם, הם מעלים חיוך על השפתיים.
בהתחלה היתה בי התנגדות. מה קשורה כל המתיקות הזו לחבילת הטישו שהורדתי אתמול בטקס, לנאחס שאני מרגישה כבר שנה? איך אפשר בכלל לדבר על דברים טובים כשמסביב הכל נאחס?
ואז אחרי כתיבת עמוד של ההתנגדות, של למה לא, הצליחו לעלות גם כמה רגעים מתוקים.
כשעשיתי להם מקום הגיעו עוד.
וזכרונות, כמו שאתם בטח יודעים, מתנהגים בפורמט של "חבר מביא חבר" 😍
נזכרתי ברגע יחודי ומתוק עם אבא שלי, ביום בהיר אחד, השהצליח לראות אותי ונתן לי עצה שעד היום מלווה אותי.
נזכרתי ברגע מתוק עם אמא שלי, בשיחה מלב אל לב בַּחו"ל האחד והיחיד שהיה לנו ביחד.
נזכרתי בטיול הבלתי נשכח עם הילדים לאיטליה, שהיה מלא ברגעים מתוקים של כל המשפחה.
נזכרתי ברגעים מהעבר וברגעים מההווה. פתאום, כשנתתי להם מקום, הם צפו ועלו.
שמתי לב, שככל שמתרחקים מהארוע, כך הזכרון נהיה עמום יותר, זוכרים פחות פרטים ויותר את חוויית הרגש הקשורה לזיכרון ומה הביאה איתה. מה שנצרב עמוק בזכרון הם באמת הרגעים המתוקים האלה שנותנים לנו דלק כשאנחנו לא במיטבינו.
הזכרון הוא חמקמק ולפעמים צריך איזשהו פתיון כדי ללכוד אותו.
אני מניחה פה "פתיון" וסומכת עליכם שאתם כבר תדעו לדוג, לאט לאט ועם הרבה סבלנות (כמו דייג מנוסה), את הרגעים המתוקים האלה. ותאמינו לי שתמיד יש.
אני מזמינה אתכם להשאיר את הדלת פתוחה ולאפשר לכל הרגעים המתוקים להכנס.
