היום אנחנו מציינים שנה לשבת השחורה, לפרוץ המלחמה, מלחמה בה איבדנו כ-1600 ילדים, מבוגרים, זקנים וצעירים, אזרחים ותושבים זרים, כשכמחציתם אנשי כוחות הביטחון.
גם הבוקר האדוות של אותו טבח נורא מכות. בדיוק שנה מאז השבעה באוקטובר פורסם שהחטוף עידן שתיוי איננו בין החיים ושעפ"י עדויות הוא נרצח כבר בשבעה באוקטובר.
לפני כשש שנים הכרתי את דלית, אימו של עידן ז"ל, בהיותה סטודנטית בכיתת התרגול שלי והיא נכנסה לליבי. החל מהשבעה באוקטובר, אני עוקבת ומצפה לבשורה טובה שתגיע. היום נגוזה התקווה.
רק אתמול פרסמה דלית פוסט בפייסבוק וסיפרה שהיא התעוררה מחלום שעידן חזר ואז כשהתעוררה היא נפלה למציאות שהיא גיהנום עבורה ועבור המשפחה. היא כתבה על כמה היא מתגעגעת לריחו, לקולו, לחיבוק שלו. אני כותבת והדמעות זולגות והלב יוצא אליה ולמשפחה, שסגרו להם את דלת התקווה.
הכאב נמצא בכל מקום, כל העת, והוא בן הזוג של הגעגוע.
לזכרם של כל אותם שלא ישובו ובתפילה לאלה שבחיים וישובו במהרה, אני פותחת היום דלת הגעגוע, בגעגוע.
* למי או למה אתם מתגעגעים?
*מהו געגוע בשבילכם? איפה אתם מרגישים אותו?
