עוד קצת / דיני ברק
רַק רוֹצָה לְהַאֲרִיךְ
אֶת הָרֶגַע הַזֶּה
שֶׁבֵּין סִיּוּם הַחֻפְשָׁה
לַהִתְנַפְּלוּת עַל הַשִּׁגְרָה
לִנְשֹׁם עוֹד קְצָת,
לְאַט
אֶת מְעַט
פִּסַּת הַשַּׁלְוָה
שֶׁהִיא כְּטִפָּה מַחְיָה
בְּיָם הַדְּאָגָה
שיר המנסה לדייק את התחושה שלי כשאני שבה הביתה מחופשה.
ומאחורי הקלעים של לפני הנחיתה לשיגרה…
אחרי ביטול הטיסה המקורית והעתקתה להיום, נחתנו בשעה טובה במולדת, הלא היא הארץ המובטחת (אני רק תוהה בקול רם אם כשאלוהים הבטיח לבני ישראל את הארץ הוא גם סיפר להם על השכנים הבעייתיים והמלחמות המעייפות…).
ניסינו להתנתק ממה שקורה בארץ (וקרה… הרבה…). לפעמים הצלחנו ולפעמים לא. זה בדיוק כמו שכתב יהודה עמיחי (וציטטתי כבר בפוסט קודם) "אדם יוצא מבית והבית אינו יוצא מן האדם", וכך יצא שהחדשות וההתרעות ליוו אותנו כל הימים האלה. הצצנו, דיווחנו זה לזו, דאגנו, בדקנו לשלום יקירינו והמשכנו.
ברגע שנמצאים בשדה תעופה במדינה זרה, בדרך הביתה, כל עיכוב הוא עינוי.
ברגע שהמפתח נכנס לחור המנעול והבריחים זוכרים אותו ונענים,
ברגע שהדלת נפתחת והמראות המוכרים מתגלים,
זהו רגע השחרור בו מזדלחת לכל האיברים תחושת "בית".
כל מה שברצוני לעשות ברגע זה הוא לזרוק את כל התיקים והמזוודות והכביסה וכל הבבל"ת, להתרווח על כורסת הטלויזיה הנוחה (שקניתי לאלי, אבל בתכלס לי יש יותר זמן איכות איתה) ולשכב אפרקדן, משוחררת איברים ומחשבה ולהאריך את הרגע.
בפועל זה בד"כ לא עובד לי ואני ממהרת לטפל ב"כבודה" – לפרוק, לכבס, לייבש, לקפל, לבדוק מה חסר, מה לקנות, למי הבטחתי להתקשר כשאחזור, ועוד מיליון מחשבות שבחופשה הן בד"כ לא מטרידות (וזה עוד לפני שפתחתי טלויזיה ושמעתי חדשות. שם אני קצת יותר טובה בלהאריך את הרגע, אולי בגלל שעל זה אין לי שליטה).
בשלב הזה של החזרה מחופשה בכלל ומחו"ל בפרט, אני רק רוצה שיתארך הרגע, בדיוק כמו שכתבה קרן פלס.
אז מה הלו"ז שלכם כשאתם חוזרים מחופשה? איך מתנהגים? מה מרגישים? רק אל תגידו לי שאתם רגילים…
אתם מוזמנים גם לשתף בטיפים של התנהגות ו/או התנתקות.
