הבוקר פתחתי בהיסוס מה את הדלת לשיגרה. אמרתי לה "הכנסי בבקשה, אבל תהיי אלי נחמדה. רק חזרתי מחופשה".
והיא גיחכה בצחוק קולני, רע ואמרה "מספיק להתפנק. נגמרה החופשה. אני אראה לך מה זה שיגרה".
וכדי להוכיח כמה היא רצינית ונחושה, היא המשיכה לירות מאות טילים, עד שהשמים נראו כמו מופע זיקוקים, הכניסה מאות אלפים למרחבים מוגנים, הרסה בתים בפיצוצים אדירים, פצעה אנשים מבוהלים וגרמה לחרדה, ללילות בלי שינה ועצבים מרוטים.
כשהתרעמתי ואמרתי לה "סליחה שיגרה, מה את עושה? זו לא שיגרה, זו שיגרע". אז היא ענתה לי בלי בושה "אחרי כל כך הרבה שנים שאתם סובלים ורק מקטרים ולא מתקוממים, בסוף מתרגלים. והרגל הופך לשיגרה. לטוב ולרע" וקרצה בהנאה.
ועמדתי מולה מופתעת ונבוכה. הרי היא כ"כ צודקת ואני כ"כ תמימה. בסה"כ רציתי להפוך את החופשה לשיגרה, להיות יותר רגועה. זה נורא?
ככה, כמו התמונה הזו שצולמה באי מיקונוס הצבעוני והציורי, אני מדמיינת את השיגרה שלי: פשוטה, נקיה, ללא רבב, שקטה. ושתהיה בה דלת פשוטה ותמימה, ללא נעילה, שרק תגן עלי משמש וגשם ולא יהיה לה צורך להרחיק ממני את הרע.
קצת נאיבית, אהה?
ואיך אתם מדמיינים את השיגרה שלכם? איזה צבע ומרקם יש לה?
