בית / דיני ברק
בַּדֶּרֶךְ אֵלַיִךְ תַּעַבְרִי
בְּהַרְבֵּה דְּרָכִים
דֶּרֶךְ הַרְבֵּה דְּלָתוֹת
בְּתוֹךְ הַרְבֵּה בָּתִּים
תְּנַסִּי
תִּתְנַסִּי
תַּחֲוִי
עַד שֶׁתַּרְגִּישִׁי בַּבַּיִת
אתמול התדפק על דלת ביתינו מתווך. ניסה ללקט לחמו ולבדוק, שלא לומר לשכנע (מתווך זה אופי), להתקדם לבית אחר, משודרג, כזה עם חניה ומרפסת וממ"ד. הקשבתי לו וחייכתי, ובאדיבות ובנימוס רב הדפתי את הצעתו ואמרתי "זה הבית שלי. אני אוהבת ככה, בלי ממ"ד, בלי חניה ועם 'מרפסת בכאילו' ואני לא רוצה לשנות".
כשסגרתי את הדלת הרהרתי על המושג "להרגיש בבית" ועל בית בכלל כשם עצם וכמטאפורה. מה עושה לי טוב במקום מסויים וגורם לי לרצות להישאר בו או לקרוא לו "בית" גם אם הוא ארעי? ומה זה אומר "לחזור הביתה"?
ואז נזכרתי בשיר שכתבתי במאי השנה. השיר נכתב בעקבות מחשבות על חורבן השבעה באוקטובר ואובדן ביתיהם של תושבי העוטף.
איפה הבית שלהם מאז שנחרב (לא איפה הם גרים)? מה קורה למושג בית כשהבית עובר טלטלה? מה תורמת תחושת הבית הפנימית, הרגשית?
אם עוררתי בכם איזושהי מחשבה ובא לכם לשתף, אני אשמח ואודה מכל הלב 💓והבית הפנימי שלי 🏠
התמונה צולמה בלפקס, בירת האי המקסים לפקדה ומקום ששווה לבקר בו ולהנות מים מדהים, שמש, אוכל נפלא ואנשים חביבים. דלת שעושה חשק שתהיה הכניסה לבית שלי (פחות עובד בקומה 8 😄)