הימים הנוראים / דיני ברק
יָמִים נוֹרָאִים שֶׁל חַגִּים
שְׁעַת צָהֳרַיִם עַל הַמִּרְפֶּסֶת הַפְּתוּחָה בְּבֵית הַדּוֹדָה בְּהָדָר שֶׁבְּחֵיפָה.
אֶל תּוֹךְ הַשֶּׁקֶט חוֹדְרִים בַּעֲדִינוּת קוֹלוֹת הַשְּׁכֵנִים, דַּקִּים וְחַלָּשִׁים
וּפְסִיעוֹת חֲפוּזוֹת מֵהַשְּׁבִיל הַמְּמַהֲרוֹת לִמְנוּחַת הַצָּהֳרַיִם.
אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ אֶת אִוְשַׁת הֶעָלִים הַנָּעִים
לְקֶצֶב הָרוּחַ הַסְּתָוִית הַמְּלַטֶּפֶת אֶת עַנְפֵיהֶם,
אֶת צִיּוּץ צִפּוֹרֵי הַשִּׁיר הַמְּנַהֲלוֹת בְּעִנְיָן רַב אֶת שִׂיחָתָן
וְאֶת הַצְּרָצַר הָעִקֵּשׁ בְּחִזּוּרָיו.
הַקּוֹלוֹת מְרַחֲפִים, רְחוֹקִים, כְּמוֹ שָׁרִים הֵם שִׁיר עֶרֶשׂ.
הַבְּרִיזָה הַקַּלָּה לוֹטֶפֶת אוֹתִי כִּשְׂמִיכַת מֶשִׁי קְלִילָה בְּעוֹדִי שְׁכוּבָה עַל הַמִּטָּה.
שַׁלְוַת שְׁעַת הַצָּהֳרַיִם שֶׁלִּפְנֵי צֵאת הַחַג.
אֵין מָה לְהֵחָפֵז.
כָּעֵת נָחִים.
הימים הנוראים (שם איום ונורא בפני עצמו) הם התקופה של חגי תשרי, שהיא גם תחילתו של הסתיו וגם התקופה האהובה עלי (עונות המעבר, הסתיו והאביב). יש משהו בתנועת האויר ובטמפרטורה שמוריד תדרים ומשרה שלווה.
אף פעם לא הייתי טיפוס של קצוות. אני טיפוס של אמצע. החום גורם לי לעצבנות יתרה, הקור מכווץ אותי לכדי מומיה, אבל בעונות המעבר יש משהו שמוציא ממני רוגע.
מזג האויר הזה תמיד מזכיר לי את תקופת ילדותי, בה היינו מבלים פעמים רבות בשבתות ובחגים אצל הדודה פנינה בחיפה. ביתה היה מרחק הליכה מבית הכנסת בו אבי שימש כחזן.
היו לי אז הרבה "שעות בית כנסת" ובר מצוות וסוכריות, אבל הכי אהבתי זה את מנוחת הצהרים, כשהרחוב כולו נכנס לדממה ומה שנשמע בחוץ היה רק הקולות של טבע.
על הרגע הזה כתבתי.
