ערב שבת / דיני ברק
אֶפְשָׁר לָחוּשׁ אוֹתָהּ מִתְקָרֶבֶת בִּצְעָדִים חֲרִישִׁיִּים,
מְאַלֶּצֶת אוֹתָנוּ לְהוֹרִיד טוּרִים, לְהָאֵט קֶצֶב,
לִהְיוֹת רְגוּעִים.
אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ אוֹתָהּ עוֹמֶדֶת עַל הַשְּׁבִיל
בְּשַׁלְוָתָהּ הַפְּנִימִית
מְחַכָּה שֶׁנִּפְתַּח לָהּ אֶת הַדֶּלֶת,
נָאִיר לָהּ פָּנִים.
וְאָז הִיא נִכְנֶסֶת מְהֻדֶּרֶת וּקְדוֹשָׁה
וּבִצְנִיעוּת מְלַטְּפוֹת עֵינֶיהָ אֶת הֲוָיָתָהּ
אֶת רֵיחַ הַנִּקָּיוֹן וְנִיחוֹחַ הַתַּבְשִׁילִים
אֶת מַרְאֵה הַשֻּׁלְחָן הַחֲגִיגִי וְהַפְּרָחִים
וְזֶה כָּל כָּךְ מַרְגִּיעַ וְנָעִים.
אי אפשר להזכר בימי השישי בבית הורי בלי שיעלו ריחות התבשילים של אמי וכל ההוויה של היום המיוחד הזה.
באוויר תמיד נישא ריח מרק העוף והדגים הממולאים המהוללים של אמא (כן, כל יום שישי. אצל אבא שבת בלי גפילטע היה חילול הקודש), ריח פשטידת האטריות, שתמיד אהבתי לאכול רק את השרופות שלמעלה וריח העוגה התורנית הנאפית. זה יכול היה להיות עוגות שמרים או שוקולד או עוגת מיץ או גבינה. זה לא משנה איזו עוגה, היא תמיד היתה מתחסלת ב-24 שעות מכניסת השבת ועד צאתה (מי היה מעז היום? הקלוריות, או הקלוריות…).
אמא היתה שולחת אותי לחצר לקטוף זר מפרחי הגינה שטיפחנו. היו בה מרגריטות, ודליות, וחרציות, אבל הכי אהבתי את ניחוח האפונה הריחנית שבפריחתה פיזרה בכל הבית ניחוח נעים. תמיד ששתי למשימה והייתי חוזרת עם זר צבעוני ומניחה אותו באגרטל באמצע השולחן.
אט אט, אחרי כשהכל היה נקי ומוכן, השולחן ערוך עם מפה לבנה וצמד חלות מכוסה בכיסוי השבת והפרחים מקשטים אותו, היה מגיע השקט.
הבית היה נרגע, אמא היתה נכנסת למיטה לנוח אחרי העבודה הקשה וכך גם אנחנו (אמא תמיד הקפידה על השלאף-שטונדה).
בשעה היעודה של כניסת השבת אמא היתה מניחה מטפחת על ראשה ומדליקה את נרות השבת. אני, ילדה קטנה, עמדתי מהופנטת מהטקס ובעיקר מהעובדה שהיתה מכסה את עיניה וממלמלת ואף פעם לא אמרה על מה (תודו שזה נראה מהצד קצת פגאני) , אבל לברכת ה"שבת שלום" שלה עניתי בשמחה.
כך, בהדרת קודש, היתה נכנסת שבת המלכה.
שתפו איך נראה אצלכם בילדותכם, או בהווה, ערב השבת.
גבול גרמניה צרפת