לא משנה כמה חשבנו שהתרחקנו מהבית, תמיד ניתקל בו (דיני)
יום אחרון בליסבון עתירת הקסם.
באתי בלי ציפיות כי כולם אמרו שפורטו יפה יותר מליסבון, אך כנראה העובדה שלינה במרכז העיר העתיקה, בלב של הלב, עשה את ההבדל ונשביתי.
היום בחרנו לבקר בבלן (Bele'm היא עיר לוויין של ליסבון) ולראות את נקודות העניין שעל קו החוף. יום ראשון בשבוע (השבת שלהם) והתורים לכל האתרים משתרכים על פני דקות ארוכות המצטרפות לזמן בלתי נסבל. באופן עקרוני אני לא אוהבת לעמוד בתורים (בלשון המעטה) ובטח לא בתור לכנסיה או מנזר, או מבצר, או תצפית ואפילו לא לפאשטל דה נאטה הכי נחשב בפורטוגל Pesteis de Bale'm, שקיבלתי הנחיה מהבת שלי, שאותו אסור לפספס.
למ שלא יודע, פאשטל דה נאטה הוא מאפה פורטוגזי מתוק. התחתית היא טארט העשוי מבצק עלים והוא ממולא ברפרפת המבוססת על חלמונים.
החלטנו לוותר על העמידה בתור הכניסה לבית הקפה העצום הזה, שהבנתי כמה שהוא עצום רק כשנכנסתי לשירותים ולקח לי המון זמן כדי למצוא אותם בסבך המסעדה. במקום זה נכנסנו ישירות לפתח שליד, דלפק ה- take a way, שהיה פנוי, ורכשנו אריזה של 4 פאשטלים.
עמדנו מחוץ לקונדיטוריה, ביציאה הפונה לרחוב צדדי, ליד דלת כחולה יפיפיה ושאבנו, בלי למצמץ, את רביעיית הפאשטלים בעוד אנו נשארים עם טעם של עוד.
כשרציתי לצלם את האריזה על רקע הדלת כדי לשלוח לביתי עדות על ביקור במקום, ועל הדרך עוד דלת לאתגר, הבנתי פתאום, שהפוקוס הוא בכלל לא על האריזה ולא על הדלת.
הפוקוס, לא תאמינו, נפל על הסטיקר המודבק על דלת ארון החשמל משמאל.
היה כתוב שם בעברית:
"החיוך שלך תמיד איתי – סמ"ר איתי אליהו מרציאנו ז"ל"
הלב החסיר פעימה.
זהו אחד מהסטיקרים המיוחדים שהופקו אחרי ה 7 באוקטובר על מנת להנציח את הנופלים והנרצחים בטבח ומאחר שלא הכרתי אותו או את סיפור נפילתו של איתי ז"ל, חשבתי שזו הזדמנות לדלות מהרשת את סיפורו ולעשות כבוד לזכרו.
איתי ז"ל היה בן 20 בנופלו, חיל בחטיבת הצנחנים, שהשתתף בהגנה על יד מרדכי ונפל בהגנה על שדרות. איתי נולד וגדל בשוהם, היה תלמיד מצטיין, אהב ושיחק כדורגל כשוער במכבי שוהם עד לגיוסו. יהי זכרו ברוך.
העימות עם הכאב מכה פתאום. הוא תמיד בזמנים, במקומות ובדרכים לא צפויות. הרי לא אפשרי לחיות ללא צער. אלו הם החיים. הצער תמיד ילווה אותנו בדרכים כאלה או אחרות והחכמה היא ללמוד לחיות לצדו, עם הכאב ולא נגדו. את כל זה אני יודעת ועדיין…
הפגישה הזו, הקטנה, המקרית, הפתיעה וריגשה אותי מאוד. הרגשתי שהלב שלי נרעד.
היא הזכירה לי שהבית, על כל הטוב והכואב שבו, תמיד יהיה איתנו, בתוכינו, בכל מקום בעולם. הידיעה שהניתוק אף פעם לא יהיה הרמטי ושתמיד יהיה משהו שיפגיש אותנו, שיזכיר לנו בית מפתיע בכל פעם מחדש.
זה היה רגע מרגש עבורי ולכן בחרתי בתמונה הזו ליום הזה. תמונה המסכמת עבורי את חוויית הביקור בפורטוגל מול הבלגן שמתחולל כעת בארץ.
אז מה אם קיבלתי אזרחות פורטוגלית? אני רוצה הביתה!
רק כדי לסגור את עניין הפאשטל דה נאטה, אז ככה… הוא נשאב בשניות ולקח בהליכה את כל האחרים שטעמנו לפני, עד שרצנו לקנות עוד רביעיה, אפילו שכולם אותו טעם😄