”וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים, וְחַיִּים,
וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ,
וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.” (לאה גולדברג)
כתבה לאה גולדברג והיא כ"כ צדקה.
כשעול הימים האחרונים כבד מנשוא והנפש גדשה את הסאה, כשכל הארועים של שנה האחרונה מצטברים לכדי מטען חורג המכביד על הלב, אני מייחלת לַפָּשׁוּט. להכי פשוט ותמים.
וכשאני חושבת על פשוט, אני מתגעגעת לקובה.
בקובה החיים דלים ופשוטים ומותר בם לנגוע ולאהוב ולצחוק ולרקוד וללבוש צבעוני צועק ולצבוע את הבתים בצבעים חיים ועליזים. ככה, הכי פשוט שיש.
בקובה הם מתבלים את החיים הדלים בצבע ובצליל ועם כל הפשטות והעוני שלהם, הם אנשים שמחים (ובל נשכח שזו מדינה קומוניסטית על כל המשתמע מכך).
רק בקובה הביטוי "שמחת עניים" קיבל משמעות וגוף עבורי.
לעיתים קרובות, אני מדמיינת שאני חיה בעולם מקביל, אוטופי כזה, שבו אין הרבה חומר, אבל יש הרבה רגש. יש חמלה ושמחה ואהבה וחברות וכבוד הדדי והכל כ"כ פשוט.
לפני הרבה שנים, כשעוד עבדתי כמנהלת חשבונות בחברת סטארט-אפ, עבדתי בחברה שנקראה Native Networks (אח"כ נבלעה ע"י טייקונים ונמחקה מעל פני האדמה).
המוטו של החברה הולך איתי עד היום:
KEEP IT SIMPLE AND IT WILL BE SIMPLE TO KEEP
אז אני כנראה אישה פשוטה ונאיבית…, אבל תזרמו איתי 
איפה אתם הייתם מעדיפים לחיות? האם הייתם מוותרים על הלוקסוס והנוחות בחייכם בעבור שקט נפשי ושמחה?
הביטו באיש הפשוט היושב בצהרי היום על מפתן ביתו שבטרינידד, קובה, ובוהה בתיירים החולפים על פניו. נסו לדמיין מה הוא חושב.
