את הלילה האחרון העברנו בבית מלון בפניש (עיר קטנה שהיא חצי אי במערב פורטוגל). במבט ראשון חדר המלון הזכיר לי מיד את בית ההבראה של הסוכנות בנתניה (כולל העיצוב והריח), שבו ביליתי בילדותי שבוע נופש בכל חופש גדול עם הורי.
התעוררתי הבוקר עם התקף שיעול קשה (אולי בגלל האוויר המזוהם משריפות הענק בצפון פורטוגל שרודפות אחרינו), גל חום וצורך באוויר צח.
אני צריכה אויר, חשבתי לעצמי, ו… גם קצת צורך להיות לבד, עם עצמי. חסר לי זמן האיכות הזה עם עצמי שיש לי בכל בוקר בבית כשאני מתעוררת מוקדם, כותבת את דפי הבוקר ואח"כ ממשיכה בניחותא עם הכתיבה, בעולמי, עד שאלי מתעורר. בכלל, בבית יש לנו את השגרה השקטה שלנו, שקצת קשה למצוא לי אותה כשאני יוצאת ממנה. ככה זה כשיוצאים מהשגרה… You win some, you loos some…
הצורך באוויר לריאות ולנשמה דחף אותי החוצה ביחד עם מחברת דפי הבוקר שלי. גיליתי שהשמש כבר זרחה, אך מרוב הערפיח בקושי ראיתי אותה.
לא התרחקתי הרבה ומצאתי לי מקום בשולי מגרש החניה הגדול של המלון (כי ככה אני, רוצה רחוק , אך מפחדת להתרחק) והתיישבתי על המדרכה. שחפים ענקיים וסקרניים באו לפקוד מידי פעם את עמוד החשמל שלידי, ציוץ ציפורי שיר קטנות ואף קירקור תרנגולים שנשמע מרחוק. ככה אני נושמת. באוויר החופשי, כמו שאני אוהבת.
צינת הבוקר הזו פותחת לי את הנשימה, הכתיבה מרגיעה ופתאום עלה לי זיכרון ילדות ישן, מאותה הפעם שניסיתי לברוח מהבית.
הייתי אז בת 6 בערך והחלטתי לברוח מהבית כי אחותי ירדה לחיי (כמו תמיד, כמו בכל בית) ולא קיבלתי (שוב) גיבוי מהורי. הרגשתי לבד במלחמת ההישרדות הזו ושנאתי אותה ואותם ואז החלטתי שאני לא רוצה להיות יותר חלק מהמשפחה הזו ושאני בורחת מהבית.
אספתי לתוך שקית ניילון כמה בגדים. אני ממש זוכרת את מראה השקית וזוכרת שהקפדתי להכניס את זוג התחתונים שהכי אהבתי ועוד כמה בגדים, וכל זה תוך כדי בכי ומלמול-מרמור (כמו קלימרו🐣) כמה אני שונאת אותה ואותם ושאני הולכת ושיותר לא יראו אותי.
יצאתי מהבית, ילדה קטנה עם שקית ניילון עם ידיות פלסטיק וטרקתי את הדלת.
לא ידעתי לאן ללכת. התביישתי בעובדה שאני בורחת מהבית ולא היה נעים לי "להתנחל" אצל חברה, אז "התחבאתי" בגזוזטרה שבגב הבית (נכון, מילה ממש עתיקה, אבל ככה קראו אז למרפסת). הצטנפתי בפינה שמתחת לחלון חדר השינה של הורי ובכיתי את נפשי על מר גורלי.
אני לא יודעת כמה זמן עבר. לי זה נראה המון ב"זמן ילד". שעת בין הערביים ואני עדיין לא שמעתי את אמא קוראת לי בשכונה ולא שמעתי תהיות מתוך הבית לאן נעלמה הילדה. הרגשתי בלתי נראית, כמו זבוב על הקיר שרואה שהחיים ממשיכים על מי מנוחות בלעדיו והייתי זבוב מאוכזב.
הערב כבר ירד, השמש שקעה ואני, שכבר יבשו דמעותיי והרגשתי רמוסה, אספתי את מטלטליי ונכנסתי הביתה בשקט. במבט מושפל ועם זנב בין הרגליים.
קיוויתי, ציפיתי, לשמוע קולות שמחה ולחוש את הדאגה והאהבה, לקבל חיבוק חם ואוהב.
במקום זה קיבלתי את ההפך הגמור. קיבלתי כעס על החוצפה לחשוב שלברוח זו אפשרות (היום זה נשמע לי קצת כמו הוטל קליפורניה😄), ומה בכלל חשבתי לעצמי שעשיתי את זה ועוד כל מיני משפטים רומסיי אישיות שכאלה.
מיותר לציין, שאחרי הניסיון הכושל הזה לקבל תשומת לב, כבר לא ניסיתי לברוח יותר מהבית.
את ההשפלה והעלבון שחשתי ביום הזה אי אפשר להטמין בשום מרתף. זוהי צלקת שנצרבה עמוק בזיכרוני והיום בעת כתיבת דפי הבוקר, כשחשבתי על ניסיון "הבריחה" הקטן שלי, הבנתי את הקשר לפחד העמוק שלי. הפחד שלא יראו אותי, שלא יכירו בי, שישכחו אותי. הבנתי, שבעצם, גם כשאני בוחרת להתרחק, זה לא לרחוק מידי.
היום פתחתי את דלת לפחד שלי. האם זה עושה אותי אמיצה? אני לא יודעת, אבל זה עושה אותי בת חוה.
אם הגעתם עד פה, אני מזמינה אתכם לפתוח את דלת הפחד שלכם ולהביט לו בעיניים.
גם בעיני הפחד נמצא יופי😉
