"אנחנו אף פעם לא נדע מה באמת קורה שם בפנים
אחרי שהדלת נסגרת"
אני לא זוכרת ממי שמעתי את המשפט הזה בפעם הראשונה, אבל מאז הוא נר לרגליי ואני מרבה לצטט אותו כשעולים קולות ביקורתיים או השוואתיים בשיח (וגם בתוכי).
הרעיון דומה לעוד הרבה פתגמים שאנחנו מכירים כמו:
"דברים שרואים מפה, לא רואים משם" או "לא כל הנוצץ הוא זהב" או כמו שכתבה באופן מאוד ציורי אסתר קל – "אנחנו יכולים לראות אם נעלו של ידידנו יפה, ואם היא הולמת אותו; רק הוא ידע איפה היא לוחצת לו. נאמין."
אילו ביטויים אתם מכירים לאותו הנושא, שהיו מיוחדים לבית שלכם?
זה כבר כמה ימים ששריפות ענק משתוללות בכל צפון פורטוגל והבוקר התעוררנו כשהשמים מעל אביירו היו שחורים מפיח ובאוויר ריח של בוקר ל"ג בעומר.
המראה אפוקליפטי ורחוק מלהיות אופטימי. אני אומרת לעצמי שגם בארץ נראה שהמצב לא כל-כך ורוד (בלשון סגי נהור) וגורל החטופים רחוק גם הוא מלהיות בהיר.
אני בתפילה לפתיחת דלת ורודה ואופטימית🙏🏻🩷
התמונה האופטימית הזו צולמה אתמול באביירו, פורטוגל. אביירו היא עיר מקסימה עם תעלות מים וגונדולות, כמעט כמו ונציה. במבט ראשון היה לי הרושם שהדלת היא ורודה (האופטימית שבי רצתה להאמין), וילדית משהו, מה שגרם לי להיזכר בפתגם הזה.