גוף / שלומית כהן אסיף
האנשים אינם שקופים
בבית שקוראים לו גוף.
הם גרים.
הפרצוף הוא שלט
הלשון מפתח.
הפה הוא דלת
הנחיריים ארובות
העיניים חלונות
והחיוך על הפנים
הוא תמונה לקישוט.
וקשה לדעת מה קורה בפנים
אם לא מספרים
על הבית בו גרים.
לכל בית דלת אחת לפחות דרכה נכנסים וממנה יוצאים.
לכל בית חלון אחד לפחות דרכו אפשר להתבונן אל העולם שבחוץ מבלי צורך לצאת אליו.
מאחורי כל דלת חי אדם אחד לפחות, שהוא בית בפני עצמו, הבית של הנשמה.
לא תמיד חולק הדייר את עולמו הפנימי עם העולם שבחוץ.
לעיתים הוא עוטה על עצמו מסיכות, על מנת להסתיר את המתחולל בעולמו הפנימי.
אנשים יכולים להסתובב חיים שלמים בלי שנדע מה באמת הם חושבים או מרגישים זה עצוב.
החיים הם קצרים וחד פעמיים, אל תבזבזו אותם על מסיכות ושקרים.
