אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם/ נָתָן זַךְ
אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת
אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי
הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל
אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל
וּמָלֵא, כָּל כָּךְ מָלֵא, יֹפִי.
וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לְעוֹלָם לִהְיוֹת עִוֵּר לִיפִי
הָעוֹלָם כָּל עוֹד אֲנִי חַי. אֲנִי אֲוַתֵּר
עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים אֲבָל לֹא אֹמַר דַּי
לִרְאוֹת אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי חַי
וְשֶׁבּוֹ יָדַי מְהַלְּכוֹת כְּמוֹ אֳנִיּוֹת וְחוֹשְׁבוֹת
וְעוֹשׂוֹת אֶת חַיַּי בְּאֹמֶץ, וְלֹא פָּחוֹת
מִכֵּן, בְּסַבְלָנוּת, סַבְלָנוּת בְּלִי דַּי.
וְלֹא אֶחְדַּל מֵהַלֵּל. כֵּן, לְהַלֵּל לֹא אֶחְדַּל.
וּכְשֶׁאֶפֹּל עוֹד אָקוּם – וְלוּ רַק לְרֶגַע – שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ
הוּא נָפַל. אֶלָּא הוּא קָם עוֹד לְרֶגַע לְהַלֵּל
בְּעֵינַיִם אַחֲרוֹנוֹת
אֶת שֶׁלְּהַלֵּל לֹא יֶחְדַּל.
יום ראשון, תחילת שבוע, שאחרי סופשבוע קשה וטעון, כשהקושי והלא נודע עוד לפנינו. אני לא אוהבת שהורגים אנשים (מכל הצדדים), שמפוצצים, שנפצעים, בכלל, שנלחמים. זה לא עושה לי טוב. זה מפחיד אותי.
אני מרגישה את זה בכל הגוף והנשמה שלי לא רגועה. מן חוסר שקט שתוסס בתוך הגוף ומתיש אותו.
בגילי הגעתי לתובנה שמלחמות מתישות אותי.
חוצמזה, יחד עם זה ובכללי, אני בצד שאין לו על מה להתלונן.
כי מה רע לי? אין לי בן קרבי שבגללו אני מודאגת ולא ישנה, אני לא משתייכת למשפחות החטופים, שהחיים שלהם ב"הולד" מזה שנה, לא איבדתי מישהו קרוב בזוועות השבעה באוקטובר וגם לא במלחמה.
על כל זה אני מברכת כל העת. באמת שאין לי על מה להתלונן. זה רק העניין הפעוט הזה שאני שונאת מריבות ומלחמות.
שונאת.
ממש.
הן עושות לי בלאגן בכל הגוף ובגדול, שום דבר טוב לא צומח מהן.
"סך הכל אני רוצה, לחיות את חיי בשקט. לא רוצה מלחמות" כותבת לאה שבת. אז אני רוצה גם את זה ורוצה גם עיניים לראות תמיד את הטוב ולהללו (גם בתוך הקושי).
בשירו של נתן זך מצאתי היום נקודת אחיזה, שתזכיר לי שאני אופטימית חסרת תקנה, שונאת מלחמות רודפת שלום ושלווה ורק מבקשת מרגוע לגוף ולנשמה.
היום אני מבקשת מכולכם לחפש את נקודות האור שלכם, את נקודות האחיזה, אלה שנותנות לכם שלווה.
בואו נפתח כולנו את הדלת ונכניס את האור.
